כוחה של המצלמה

פרק 16

מחקתי מפניי מיד את הדמעות, נשארת באותו מקום בו ישבתי, מלבישה על פניי הבעה אדישה, לא רוצה להראות לו שאני מפחדת ושכואב לי..

"היי" אמר רועי, מחזיק בידו תחובושת ועוד כמה כליי עזרה ראשונה

"מה קרה נזכרתם בי?" שאלתי "הייתי בטוחה שתשאירו אותי לדמם למוות"

"הוא צריך אותך חייה" ענה מתקדם אליי ואני מנסה כמה שאני יכולה ללכת אחורה אך הקיר חוסם זאת. הוא נאנח, ועצר במקום. אני מסתכלת עליו מלמטה, על בגדי הטריו בצבע שחור עם כתוביות בצע אדום דם 'טריו'.

"את מתכוונת לתת לי לעזור לך?" שאל ואני סימנתי עם ראשי לשלילה

"תניח את זה פה, אני אסתדר" שילך כבר! אני לא רוצה שיראה שאני מיואשת, מותשת, כואבת.. אני לא יכולה להסתכל עליו כשהוא מניח את התחבושות על הרצפה במרחק בטוח ממני, הסתכלתי על פצעיי שבידיי.

"אני יודע מי את" שבר את השקט שהיה, הסתכלתי עליו לא מבינה "אני זוכר"

"אני לא מכירה אותך"שיקרתי, הסתכלתי אל תוך עיניו החומות בהירות שלו.

"ליהי, אני זוכר אותך, ואת שקד ואת לידור. אני יודע מי אני, אני יודע מי את" אמר, הסתכלתי עליו במבט המום. השאלה של למה הוא עדיין פה לא יוצאת לי מהראש אך אני מעדיפה לשתוק. "אני פה כי אני לא באמת יודע לאן ללכת, ואני רוצה להוציא את לידור מהאיפנוזה שעשו לו" ענה כאילו קורא את מחשבותיי

"איך אתה זוכר?" שאלתי

"ראיתי את שקד, היא קראה לי כשהיינו במלחמה כנראה, לא ידעתי מי היא, אך התעלמתי ממנה ורציתי להרוג אותה אבל בדיוק קראו לי מטריו, אני זוכר את ההבעה שהייתה לה, מפוחדת כזאת.. אחרי כמה ימים נזכרתי בהכל" הדמעות רוצות לצאת, אני קמה לעמידה ומתנפת עליו בחיבוק,בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם, הקלה צפה בתוכי, בידעיה שיש עטד מישהו כמוני פה בטריו.

"היי, מה יש?" שאל בקול מרגיע מחבק אותי כדי לנחם

"פחדתי, מ- מלידור.. אני לא מכי- רה אותו .." משכתי באפי מרטיבה עם דמעותיי את חולצתו "ויש לי כל כך הרבה בבטן שהיא כבר מפוצצת וכואב לי" התחלתי לרעוד, מפחד? לא יודעת.. הוא הושיב אותי חזרה שעונה על הקיר ומתיישב מולי

"הילי, תרגעי אני כאן" אמר מנגב לי את הדמעות "לידור חייב לזכור אותך, הוא לא יעשה לך כלום"

"זה לא נראה ככה" אמרתי והראתי לו את החתכים שבידיי. הוא שתק, לקח את התחבושות והתחיל לנקות את הדם שכבר הספיק להתייבש. שרר שקט בחדר בזמן שעושה את פעולותיו ומטפל בידיי הפצועות, ומליון שאלות צפו בתוכי, עד ששברתי את השקט ומבין כל השאלות בתוכי, שאלתי שאלה אחת

"למה לא עשית כלום? כשראית אותי במתחם שופרסל?" הוא לא ידע למה דווקא בזה נזכרתי, הוא סתכל עליי והחזיר את מבטו אל התחבושת

"לא רציתי למשוך תשומת לב, כאב לי לראות אותך ככה, אבל הייתה בי הקלה שידעתי שאת חייה" אמר ולאחר שתיקה קצרה המשיך "מי הייתה הילדה הקטנה" שאל מהסס קצת

הוא סיים לחבוש את שתי ידיי, והתיישב מולי "הכרתי אותה יום לפני שנהרגה, היא הייתה כולה בת 8, לא היה איתה אף אחד והיא חיפשה את הוריה, הצלחתי להתחבר אליה אחרי מריבות לא קטנות" צחקתי בעצב מהזיכרון של המפגש הראשון

"אני מצטער" אמר, לא עניתי, כי הוא יכל לעשות הרבה דברים כדיי שזה לא יקרה אבל הוא פעל בחכמה. "פגשת במרי?" הנהנתי לחיוב, נזכרת במרי ובאחיה שנשארו ללא כל נשמה בגופם הרזה.

"אני זוכר שכיוונתי אליה אקדח, זה כשלא הכרתי אותה, אני כזה אידיוט!" אמר "איפה היא? עם שקד?" שאל מסתכל עליי בציפיה, הסתכלתי בעיניו המחכות לתשובה והבנתי שהוא לא יודע..

השפלתי את פניי בעצב "היי" אמר מרים את ראשי מבין שמשהו לא בסדר "מה קרה?" הדמעות פרצו מתוכי בבום

"היא.... ה... נהרגה- היא מתה" אמרתי על פניו הבעה אטומה, הוא חיבק אותי מיד מסתיר את רגשותיו

"אני מצטער, מצטער מאוד הילי" אני מתייפחת שוב על כתפו. אני שונאת אותם, את טריו! מי מנהיג אותם? זה לא לידור..

"א.. אני צריך ללכת, בבוקר לידור יבוא, אל תראי לו שום כאב, תהיי חזקה אנחנו נצליח לצאת מפה" אמר מנגב את דמעותיי, נושק למצחי ולפני שיוצא אומר "יפה לך כרה"

חייכתי לעצמי נוגעת בשיערי שמגיע עד כתפי, מחקתי את הדמעות שנותרו ונשכבתי על רצפת הברזל, מחר מחכה לי עוד יום ארוך.