כוחה של המצלמה

פרק 10

עבר יום ואני ואדל הצלחנו להתחבר כמו אחיות.
'היא בדיוק כמוך' לי תמיד היה אומר.
כן היא בדיוק כמוני, אולי לא במראה אבל באופי ללא ספק.
היא התחילה לקרוא לי אמא וללי אבא, בהתחלה זה היה קצת מביך אבל התחלנו להתרגל לזה.
"הילי" שמעתי "הילי קומי!!" הקול של לי נשמע מפוחד
"מה..?" שאלתי מאמצת את עיניי להסתגל לאור הבוקר "מה קרה?"
"אדל נעלמה" אמר בדאגה, הפנים שלו היו עצובות ונראה כי הוא חיפש אותה לפניי
"מה? לאן?!" קמתי ישר
"אני לא יודע"
"נתפצל, תלך אתה לשם" אצבעתי אל תוך השופרסל, ליד מתחם החטיפים "אני אחפש במתחם בחוץ"
"חיפשתי, חיפשתי בהכל" ענה, עיניו היו נראות אדומות
"תחפש שוב!! אין מצב שהיא נעלמה סתם ככה" צעקתי עליו, הוא קצת נרתע.
בלי לחכות לתשובה התחלתי ללכת במהירות אל מחוץ למתחם
"חכי רגע" שמעתי אותו, הוא החזיק לי את היד וסובב אותי אליו "תשמרי על עצמך, אל תתפראי יותר מידיי שלא יגלו אותך, את חייבת להיזהר"
"מה אתה חבר שלי? אני יודעת מה לעשות" אמרתי במבט רציני, רציתי שיעזוב אותי ויתן לי לחפש אותה, אני חייבת, היא כמו האחות שאף פעם לא הייתה לי.
הוא לא הגיב למה שאמרתי, נתן לי נשיקה במצח, שיחרר את ידי והתחיל ללכת. מיד המשכתי בדרכי, בצעדים מהירים אל מחוץ למתחם.
מסתגלת לקרניי השמש הזועקת. לאן היא נעלמה עכשיו?!
לפני שהתחלתי לעשות עוד צעד אחד קדימה, ג׳יפ שחור מלא אבק, שבצידיו רשום "טריו" באדום דם.
קפאתי במקומי מתפללת בתוך תוכי שלא יעלו עליי.
דלת הג׳יפ נפתחה ומשם יצא בלבוש מדים שחורים, אדם עם עיניים חומות, ושיער שחור, עצמות לחיים שמבליטות את יופיו.
רועי! זה רועי!!! מרי אמרה לי שהוא הצטרף אל הטריו!! היא אמרה שהוא הסתכל עליה כאילו הוא לא זוכר אותה, שהוא כיוון אליה אקדח.
הוא הסתכל עליי, בזמן שהמשיך ללכת, המבט הזה, העיניים הרצחניות שננעצו בי, כאילו בתוך תוכו הוא אדם ללא לב.
הוא הסיט את מבטו ממני והמשיך ללכת, הוא לא זכר אותי.. ברור, למה שיזכרו בכלל?
עוד דלת נפתחה, מהצד השני של הרכב. ממנה יצא גבר בעל מדים שחורים, שיער חום בהיר כמעט שטני, עיניו הירוקות כמו דשא שמזכירות את עיניו של לי, עצמות הלחיים, ובלי לראות אותו מחייך ידעתי שמסתתר גם שיניו הלבנות היפות שמוסיפות לחיוך המתוק. ברור שאני אדע את זה, מולי עומד החבר שלי... החבר לשעבר שלי.
ידעתי שזהו הזמן שלי להזיז את עצמי ולברוח אבל  הרגשתי כמו רובוט ששולטים עליו, הן לא זזו.
זה הוא, זה לידור.
הוא לא הסתכל עליי, ללא כל הבעת פנים והמשיך ללכת כאילו אני לא שם, הליכתו הייתה בטוחה.
עיניי ננעצו בג׳יפ המכוער שלהם, אני בהלם, אני לא יודעת מה לעשות..
"בבקשה, אני לא עשיתי כלום" שמעתי קול ציפציף של ילדה קטנה, אולי היה לי יום אחד כדי להכיר אותה ואני כבר יודעת שזהו הקול של אדל, הסתובבתי מיד כדי לראות מה מתרחש.
לידור עמד עם נשק, אקדח לכיוון ראשה של אדל השטופה דמעות, כולם מסביב עומדים במעגל ומביטים במתרחש, למה הם לא עושים כלום?!
פי נפער, הרגשתי את עיניי מתמלאות בדמעות שמאיימות לצאת.
זה לא לידור! זה לא החבר שלי!! הוא האמין שהרג זה לא הפיתרון!! הוא לא יהרוג חף מפשע!
הסתכלתי סביב הקהל כדיי לחפש את לי, שיעשה משהו, שיעזור לי לעשות משהו..
מצאתי אותו, איך אפשר להתעלם מעיניו הירוקות. הוא הסתכל עליי, מבט חודר ורציני, וסימן לי עם הראש לשלילה, כנראה שידע מה אני עומדת לעשות.
"לאא!" צעקתי רצה לכיוונם, אדל מסתכלת עליי עם דמעות, רועדת, ונראת מפוחדת מהסיטואציה שאליה היא נכנסה.
הרגשתי ידיים חזקות תופסות אותי שלא אעשה עוד תנועה אחת, והבנתי שאלה החיילים של טריו, שמחזיקים בי כדיי שלא אתקרב.
"תעזבו אותי!! אל תהרוג אותהה!!!" צעקתי אל לידור שעדיין לא הסתכל עליי, אבל אני בטוחה ששמע אותי. זה לא הוא! אין מצב!! איך אני אדע? הוא ממש דומה לו.
הדמעות התחילו לרדת, התפתלתי בזרועותיהם של החיילים מנסה להשתחרר.
"הילי" שמעתי את קולה של אדל, רועד, היא הסתכלה עליי ועצרתי מיד "בכי לא יעזור לך, בכי זה לחלשים" היא חייכה אליי, המשפט שלי, המשט שאמרתי לה כשהיא בכתה, המשפט שאמרתי לה אתמול..
"לידור!!" צעקתי לפני שנשמעה יריה.
אדל קרסה על הרצפה של מתחם שופרסל, מוקפת בשלולית דם מאזור ראשה.
היא הייתה כל כך קטנה, היא הייתה אחותי!!
במקום להמשיך להלחם בחיילים, הרגשתי את גופי מתמוטט לאט לאט, לא הבנתי אם זה בגלל שאדל מתה מול עיניי או בגלל שלידור חייל בטריו, או שגם וגם.
החיילים שיחררו אותי במכה ונפלתי על הרצפה, לא עשיתי צעד אחד קדימה אל אדל, לא יכולתי לזוז, הרגשתי חסרת כל יכולת לתפקד. ראיתי איך השלולית רק הולכת וגדלה, פרצופה מכוון אליי, עם עיניה הגדולות והחומות שמביטות עליי.
ניסיתי להרים את עצמי, להתקדם אליה אבל גופי הרגיש כל כך ממוטט. אני חייבת להגיע אליה, להיות לידה ולהרגיש את גופה החמים שהופך לקריר.
אני יודעת שכולם מסתכלים עליי ברחמים, אבל זה לא מה שעצר אותי, הרמתי את גופי, נשענתי על הרצפה בעזרת ידיי ורגליי, הן רעדו, לא מפחד, ממש לא.
הסתכלתי קדימה, הרמתי את ראשי מעט לכיוון החייל שעמד לידה, לכיוון לידור, שהסתכל עליי. מבטיי שנאה היו המבטים שלי אליו, עם החצים המורעלים מהעיניים.
הסתכלתי אל תוך עיניו הירוקות כדשא שכל כך אהבתי, אבל אני כבר לא ראיתי בהן את אותו הדשא שראיתי אז.
אני רואה בהן את הדשא ההרוס, את הדשא שדרכו עליו... את הדשא שאי אפשר להחזיר חזרה.

------------------
היוששש❤
סוף סוף פרקק👏
לוקח לי זמן, אני יודעת, ואני מצטערת..
מקווה שאתן נהנות💗