Locked in prison

פרק 16

״ע-עומר?״ התיישבתי על המיטה כשהוא נכנס לחדר. מגמגמת בהלם שאני רואה אותו מולי.
שבועיים וחצי. שבועיים וחצי שלא שמעתי ממנו מילה, שלא ראיתי אותו, שלא שמעתי מאלירן וסבלתי כמו שלא סבלתי בחיי.
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי מבולבלת ומופתעת כאחד והוא צעד פנימה בהיסוס והתיישב לבסוף על קצה המיטה
״אני מתגעגע לחברה הכי טובה שלי״ הוא אמר וחייך אליי ושמחה הציפה אותי וחיבקתי אותו חזק, מפחדת שהוא ילך פתאום, אבל אז הידיים שלי נפלו וכשהסתכלתי קדימה עומר לא היה מולי
״עומר?״ קראתי מחפשת אותו ״עומר תחזור!״ צעקתי

קמתי לישיבה פוקחת את העיניים ומביטה קדימה בחדר החשוך והריק.
שבועיים וחצי שאני אצל אדל, עומר לא חזר, עדיין לא מדבר איתי.
אלירן נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה, ובינתיים, האדם היחידי חוץ מאדל שנמצא לצידי כל יום- ואני מתכוונת כל יום!- זה עוז. הוא מביא לי אוכל, דואג שאני אקום מהמיטה ופעם אחת הוא אפילו הצליח להוציא אותי לאכול בחוץ.
הגעגוע לעומר הורג אותי, שורף אותי מבפנים.
והגעגוע לאלירן משגע אותי, אני מדחיקה את כל הרגשות האלה כשעוז מגיע ונותנת להם לפרוץ שוב רק בלילה.
״אני צריכה אוויר״ דיברתי לעצמי והעפתי את השמיכה ממני נותנת לרגליי לפגוע ברצפה הקרירה וקמה מהמיטה יוצאת לבחוץ ומתיישבת על מדרגות הכניסה של הבית של אדל. מביטה בזריחה של השמש.
ועוד פעם המחשבות צצות.
עומר הוא החבר הכי טוב שלי. וחבר זה לא אדם שקל או נעים לאבד.
חבר הוא אדם קרוב שנמצא על ידך בשעות השמחה והעצב וכמעט תמיד הוא זמין ומוכן לתמוך.
חבר הוא הכל: הדרך, האור, הלב, החלומות המשותפים.
חבר נותן לך תחושת ביטחון והוא זה שעוזר לך להמשיך הלאה, דוחף אותך למצוא את הדרך שלך.
לאבד חבר זה למות, לכאוב, להרגיש את התבוסה, לא לראות את האור בקצה המנהרה.
לאבד חבר זה להרגיש שהעולם עומד מלכת, שהכל נעצר, שאין התחלה ואין סוף.
לאבד חבר זה לקטוע את הקו העדין של החיים ולהותיר את הלב חשוף ופגיע.
וכרגע? כרגע אני מרגישה שהחיים שלי נעצרו, נקטעו בנקודה הכי כואבת שאפשר, והם לא ימשיכו עד הרגע שאני אזכה בחבר הכי טוב שלי בחזרה, כי הדברים שעברנו, שחווינו, שעשינו ושהרגשנו ביחד, אלה דברים שאי אפשר למחוק, גם אם רוצים, כי הוא זה שהיה לצידי ששאר האנשים נטשו, ועכשיו גם הוא עוזב?
אפשר לקרוא לי פתטית, עלובה, מסכנה וחסרת פרופורציות על זה שאני מרגישה כאילו העולם נחרב רק כי אדם בודד עזב אותי.
אבל האדם הבודד הזה, היה בשבילי הכל.
הוא היה הקיר הצלה שלי.
הוא נלחם איתי כשכל השאר וויתרו.
מהחברות שלי עם עומר, אני הבנתי שמשפחה, זה לא בהכרח האנשים שיש לך קשר דם איתם, אלא אלה שאתה בוחר שיהיו איתך, אלה שנמצאים בחיים שלך שרוצים אותך גם בחיים שלהם, אלה שמקבלים אותך כפי שאתה, אלה שיעשו הכל כדי לראות חיוך על הפנים שלך ויאהבו אותך לא משנה מה יקרה. וזה עומר בשבילי.
הוא שימש לי כמו האח הגדול שמעולם לא היה לי, לפעמים הוא שימש לי גם כפסיכולוג, כחבר, כאבא, כאמא ותפס את המקומות הכי גדולים בחיים שלי.
אבל לא רק אותו איבדתי, איבדתי גם אדם נוסף. אדם שלמשך תקופה מסויימת נתן לי לחוות פיסה קטנה של אושר, לדעת איך זה להיות נאהבת, איך זה לאהוב אהבה שונה משל ידידים או אנשים שמשמשים לך כאחים, אהבה טהורה שמכילה אותך כשאף אחד אחר לא יכול.
התקופה הזאת, עם כמה שהיא הייתה קצרה, גרמה לי להכיר בי צדדים שלא ידעתי שיש לי, להרגיש איך זה שאדם נכנס לתוך הלב.
ואלירן לא סתם נכנס לשם. אומנם מעגל החברים שלי קטן, אבל את מי שנמצא שם בחרתי בתבונה, וכל אלה נמצאים במעגל קטן וסגור מסביב ללב שלי, אבל אלירן? אלירן לא שם, הוא חדר את המעגל הזה ועקף אותו, נכנס שני סנטימטרים יותר, ושני הסנטימטרים האלה הם כל מה שהוא היה צריך בשביל לגרום לי ליפול בשבילו, אף פעם לא ידעתי מה זאת התאהבות אמיתית עד שפגשתי אותו. הוא הגיע וסיחרר לי את כל השיגרה, הפך את העולם שלי ועשה ממנו מקום טוב יותר כל עוד הוא נמצא שם.
ברגע שהשמש תפסה את המקום שלה בשמיים העיניים שלי נעצמו וקטעו את על המחשבות שלי על אלירן ועומר, ונתתי לעצמי להרגיש את קרני החום שלה, נותנת להן לחדור לתוכי ולחמם אותי, נותנת לעצמי להירגע יחד עם החום שהיא משרה עליי.
״מה את עושה בחוץ?״ הקול של עוז הקפיץ אותי ופקחתי עיניים מביטה בו והוא התכופף לישיבת צפרדע מולי
״סתם, הייתי צריכה אוויר אז יצאתי החוצה״ הוספתי חיוך קטן
״מאמין לך שהיית צריכה אוויר, לא מאמין לך שזה היה סתם״ הוא הניח את היד שלו על הלחי שלי נעץ את המבט שלו בעיניים שלי, יכולתי לראות את המאבק הפנימי שלו, אבל לא יכלתי להבין על מה הוא נאבק בינו לבין עצמו..
״בוא ניכנס, נהייה לי חם מידיי״ אמרתי והוא קם ותפס ביד שלי עוזר
לי לקום, למרות שלא הייתי צריכה עזרה. נכנסנו לדירה של אדל והלכתי לחדר שבו אני ישנה כשעוז אחריי
״אני הולכת לצחצח שיניים ואני אחזור״ אמרתי לעוז והוא הינהן מתיישב על המיטה שלי ונכנסתי למקלחת של אדל נשענת על הכיור ועוצמת עיניים.
כל פעם שאני רואה את עוז אני חושבת על אלירן. על כמה שאני מתגעגעת אליו, לריח שלו, למגע שלו, לצורה שבו הוא הסתכל עליי, לאופן שבו המצח שלו היה מתכווץ כשהוא היה מתעצבן.
אני צריכה אותו.
טוב דיי! ניערתי את הראש שלי מעיפה את כל המחשבות והדיכאון ומתחילה במלאכת צחצוח השיניים.
״סוף סוף, עוד חשבתי שטבעת בשירותים״ עוז חייך כשיצאתי
״בוא תיסחף עוד״ חייכתי והלכתי למזוודה שלי שולפת משם חולצה פשוטה חלקה ושורט שחור קצר ומסתובבת וחוזרת למקלחת להתלבש.
״אתה רעב?״ שאלתי כשיצאתי מהמקלחת שוב, לבושה ומאורגנת.
״מאוד!״ הוא נהם ופערתי עיניים בהלם מוגזם
״בהמה״ הנדתי את ראשי לצדדים כלא מאמינה וחייכתי יוצאת מהחדר כשהוא אחריי ״בוקר טוב״ אמרתי ואדל סובבה את הראש שלה אלינו מכיוון המטבח וחייכה ״בוקר אור״ היא אמרה במתיקות
״מממ מה זה הריח הטוב הזה?״ עוז שאל והרשיתי לעצמי לשאוף את האוויר, מחייכת כשהריח החזק של הפנקייקים נכנס אל האף שלי וגרם לזרם בגוף שלי.
״פנקייקים״ ״פנקייקים״ אני ואדל אמרנו ביחד וחייכנו אחת לשנייה
״מוזרות״ עוז מלמל והלכנו להתיישב שנינו בשולחן ושיפשפתי את ידיי אחת עם השנייה כשהיא הניחה את הצלחת עם הפנקייקים מולי ועוד צלחת עם פנקייקים מול עוז והתחלתי לאכול

״אני רוצה עוד״ אמרתי וטפחתי על הבטן שלי
״עוד?! אין סיכוי שאני מכינה עוד, אין לי כוח ואתם לא תגמרו הכל ואז אני אצטרך לזרוק״ אדל מחתה וביטלה את האופציה לעוד
״גם אני רוצה עוד״ עוז אמר ואדל נאנחה
״נשאר שם אחד, תעשו חצי חצי או משהו״ היא אמרה והחוותה בידה לכיוון הצלחת שליד הגז שבתוכה שוכן פנקייק אחד יפייפה שצורח את שמי.
״אני אוכל!״ ״אני אוכלת!״ אני ועוז אמרנו ביחד ואז הסתכלנו אחד על השני, יודעים שהדבר הולך להוביל למלחמה, רואים בעיניים אחד של השני שאף אחד לא מוכן לסגת, מוכנים להילחם על החתיכה האחרונה והגורלית.
וכאילו בספירה דוממת שהסתיימה שנינו קמנו מהכיסא ומיהרנו להגיע לצלחת ואדל נבהלה וקמה מהכיסא ״משוגעים!״ היא צווחה ״מי שישמע לא ראיתם אוכל בחיים, אני הולכת מטורפים״ היא המשיכה לדבר אבל אני הייתי מרוכזת בידיים של עוז שנכרכו סביב הבטן שלי והצמידו את הגב שלי לבטן שלו במטרה שאני לא אגיע לפנקייק, אבל הפנקייק כבר לא עניין אותי, כל מה שהרגשתי היו הידיים שלו, ועצמתי עיניים, מדמיינת שזה אלירן, ושזה עוד אחד מהריבים שלנו שככה הוא פותר אותם, תופס אותי ולא נותן לי ללכת. ולרגע אחד, ממש פצפון, המוח שלי נתן לי להאמין שזה אלירן, אבל אז הוא דיבר וקטע את כל האשליה שנתתי לעצמי להישאב אלייה.
לעזאזל.