Locked in prison

פרק 18

תפעילו את השיר בדיוק איפה שאני אגיד לכן!!🙄😘

״מטוס קל התרסק בתחילת השבוע סמוך למלבורן, אוסטרליה.
עד כה ידוע כי ארבעה נוסעים והטייס נהרגו בתאונה בעוד השאר עם פציעות במצב בינוני ואנוש.
במשך זמן רב עמלו כוחות ההצלה לכיבוי האש שדלקה במטוס״
אני לא יודעת אם אני בתוך חלום רע ממש, אבל החלום הזה מרגיש דיי אמיתי, הכאב מרגיש אמיתי, כמעט בלתי הגיוני, בלתי נתפס.
״על פי תחקיר ראשוני המטוס סטה ממסלולו, מסיבה לא ברורה, זמן קצר אחרי שהמריא. החוקרים סבורים שכשל במנוע הוביל להתרסקות. עוד דווח כי הטייס שיגר קריאות מצוקה לפני שהתרסק״
כמו זומבי ישבתי מול הטלוויזיה, מידי פעם רואה מה משודר מבעד למסך הדמעות שמכסה לי את העיניים, אבל האוזניים? שומעות טוב מאוד את מה שאומר הקריין. הפצועים, ההרוגים, האש, הזוועות.
את הזעקה של עומר האוזניים שלי לא יכולות לשכוח, את הבכי שלנו.
כבר חמישה ימים. חמישה ימים שאנחנו בקושי מתפקדים- רגע, אמרתי בקושי? התכוונתי לבכלל, אנחנו בכלל לא מתפקדים.
עומר הסתגר בחדר שלו, דואג שבמקום אוכל שייכנס לו לקיבה הוא אוכל את רגשות האשם שלו.
אדל מגיעה לפה כל יום, מכינה לנו אוכל שבסוף נזרק לפח, אבל היא לא מוותרת, היא נשארת לצידנו, היא נלחמת עלינו במלחמה שבה אנחנו כבר וויתרנו מראש.
עוז, עוז מגיע לפה 24/7, לא עוזב את הצד שלי, לפעמים כן, אחרי שאני מתחננת שיתן לי להישאר לבד. הוא מאכיל אותי בכוח לפעמים, רק כדי שאני לא אקרוס גם פיזית. כי נפשית? אני מרוסקת.
לעזאזל. לפעמים אני חושבת, איך החיים שלי נראו לפני שאלירן נכנס אליהם? ואני בחיים לא מצליחה לענות על השאלה הזאת.
כי נדמה לי, שעד שהוא לא נכנס לי לחיים, לא באמת חייתי.
הכאב הזה, הכאב הנוראי הזה שלא משחרר, כמו יד שחדרה את הגוף שלי, נכנסה לי ללב והיא תופסת אותו ומועכת, לא משחררת עד שאני זועקת מכאב, צורחת, מתפללת לאלוהים שזה יפסיק... אבל זה לא מפסיק, ונראה כאילו זה גם אף פעם לא יפסיק.

(תפעילו את השיר!!!!!!!!!!!)

״חיים שלי״ אדל דיברה אליי בעדינות ״את חייבת לאכול״ היא המשיכה והסתכלתי על הצלחת שהיא הביאה לי שהייתה עמוסה באוכל
״אני לא רעבה״ לחשתי
״בבקשה תאכלי, גם עומר לא מוכן לאכול״ הקול שלה התחיל לרעוד
״תאכלי״ היא התחננה והתחילה לבכות ״רק תאכלי״ היא בכתה וחיבקתי אותה כשהדמעות שלי זורמות בקצב מהיר
״אני אוכל״ לחשתי וניתקנו את החיבוק וביד רועדת לקחתי את המזלג והכנסתי לפה שלי חתיכה של חביתה מסתכלת עלייה ורואה שהיא במצב רע מאוד. אני חייבת לנסות לדבר עם עומר.
״א-אני דקה באה״ אמרתי וקמתי מהספה הולכת ברגליים רועדות לחדר של עומר ונכנסת בלי לדפוק, עומר עמד עם הגב אליי וקפצתי במקום בבהלה כשהפלאפון שהוא החזיק צמוד לאוזן שלו נפל והוטח ברצפה
״עומר?״ קראתי לו בקול רועד והוא הסתובב אליי באיטיות, מביט בי דרך עיניים אדומות נפוחות ודומעות. ומבלי שהוא יגיד אפילו מילה נוספת ידעתי, ידעתי מה הוא הולך להגיד לי. הדמעות שלו אמרו הכל, העיניים שלו, המבט הזה, המבט השבור וחסר התקווה הזה.
והנדתי בראש שלי מהר.
״לא לא! עומר לא!״ התחננתי אליו, שלא יגיד את זה.
״בבקשה לא״ התייפחתי לא מפסיקה להניד בראש שלי לשלילה ״עומר״ התחננתי, אל תגיד את זה. בבקשה.
״ה-הוא מת״ שתי המילים שיצאו באיטיות מייסרת מהפה שלו גרמו לי לצרוח
״לא!!!!!״ צרחתי, מרגישה את מיתרי הקול שלי נשרפים ״אמרתי לך שלא!!!״ צרחתי בוכה והתקדמתי אליו ״למה אתה לא מקשיב לי!! אמרתי! לך! לא!״ צרחתי מרביצה לו בלי הפסקה ונופלת לרצפה בבום כשהרגליים שלי כבר לא הצליחו להחזיק אותי עומדת.
״אמרתי לך שלא״ לחשתי מחבקת את עצמי ומתנדנדת קדימה ואחורה כשאני לא מפסיקה לבכות ״אמרתי לך שלא״ המשכתי לחזור על עצמי ״אמרתי לך שלא״ הבכי היה חזק כל כך שהאוויר כבר לא הצליח לחדור לריאות שלי.
למה הוא אמר את זה? ״אמרתי לך שלא״ לחשתי כשהלב שלי פועם בכאב, הוא שבור. הלב שלי שבור.
שתי המילים האלה היו די והותר בשביל לקחת את הלב שלי ולשבור אותו לרסיסים כל כך קטנים, שגם אם תביאו מומחה לשחזור דברים שנשברו או נקרעו הוא לא היה מצליח לחסר את כל החלקים מבלי שזה יקרוס שוב. הלב שלי קרוע, שבור, מחורר.
אם רק הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור, לא לוותר עלינו, להגיד לו שנילחם בזה יחד, ששנינו ביחד נלך לעומר עד שהוא יבין.
אבל הייתי טיפשה.
״אמרתי לך ש-״ לא הצלחתי לסייים את המשפט כי האוויר הפסיק להיכנס, הנחתי את היד שלי על החזה, מאגרפת אותה יחד עם החולצה.
לא מתלוננת, לא מבקשת את המשאף, מוכנה לסבול.
״אלכס!״ אדל צרחה ברגע שהיא קלטה אותי נאבקת על האוויר שלי ופתאום אוויר חדר לי לריאות
״מה את עושה?!!״ צרחתי עלייה דוחפת אותה ממני, למה היא עשתה את זה? היא לא ראתה שאני מוכנה לסבול?! היא לא ראתה?! ״למה אתם עושים לי את זה?״ בכיתי והרגשתי זוג ידיים חזקות עוטפות אותי, כמעט כמו של אלירן. זה עוז.
״אני ביקשתי ממנו שלא יגיד״ בכיתי לעוז
״הכל יהיה בסדר״ הוא לחש
יהיה בסדר?! יהיה בסדר?! לא יהיה בסדר. מהנקודה הזאת בסדר כבר לא נמצא באוצר המילים שלי.
שמישהו יעזור לי. אני מתחננת!
בבקשה, שמישהו יעזור לי לעצור את הכאב הזה
״תעשה שזה יפסיק!״ התחננתי ״תעזור לי! תעשה שזה יפסיק!״ בכיתי כל כך חזק שאני בטוחה שכל העולם יכל לשמוע.
׳הוא מת׳ המילים האלה רצו בתוך הראש שלי כמו תקליט שבור, מרצדות לי מול העיניים ומונעות ממני מלהצליח להירגע, מלהצליח לנשום.
״אלכס״ הקול של אדל היה רועד ולא הייתי צריכה להסתכל לעברה כדי לדעת שהיא בוכה, הרי מי נמצא פה בחדר ולא בוכה?
״תעזרו לי״ התחננתי וחיבקתי את עצמי ״תעזרו לי״ התייפחתי ״תעזרו לי!!!״ הקול שלי כבר היה צרוד, שבור ואומלל

מצמצתי מספר פעמים לפני שפקחתי לגמרי את העיניים והסתכלתי על התקרה של החדר שלי, בטח נרדמתי מכל הבכי.
הוא לא כאן יותר.
העיניים שלי עיקצצו מהדמעות החדשות שעומדות לצאת והדלת נפתחה אבל לא סובבתי את המבט שלי מהתקרה, לא מתעניינת אפילו לבדוק מי זה שנכנס.
״הבאתי לך מים״ הקול של עוז חדר לי לאוזן ובלית ברירה סובבתי את הראש שלי והתיישבתי על המיטה, משעינה את הגב שלי על גב המיטה.
״תודה״ כמעט ואי אפשר היה לשמוע את הקול שלי בגלל כל הבכי והצרחות שגמרו לי על הגרון.
״תשתי״ הוא ציווה עליי אחרי שראה שאני לא נוגעת במים ולקחתי נשימה ותפסתי בכוס ביד רועדת וקירבתי אותה לפה שלי שותה קצת מהמים הקרים ששטפו לי את הגרון
״אני רוצה לעבור מכאן״ לחשתי ועוז התיישב על המיטה מסתכל עליי
״לאן?״ הוא שאל
״רחוק, לא אכפת לי לאן. רק לא להיות פה״ אמרתי והוא הינהן
״היום״ הוספתי והוא הינהן שוב.
״תארגני את כל הדברים שלך ונעוף מפה״ הוא אמר והפעם זה היה תורי להנהן ״אני אדבר עם אדל ועומר״ הוא הוסיף והוריד מהכתפיים שלי משקל כבד
אני לא יכולה להישאר כאן. לא בחדר הזה, לא בדירה הזאת, לא במקום הזה. זה קשה מידי, זה כואב מידי, אני בחיים לא אצליח להמשיך הלאה אם אני אשאר פה.

טוב... אז ביי ביי לאלירן😢
פליז אל תהרגו אותי.................