Locked in prison

פרק 30

״כל עוד אנחנו בתוך הבית שלה אתה תתנהג כאילו לא קרה כלום, אל תחשוב שאני שוכחת או סולחת״ אמרתי לאלירן לפני שכולנו נכנסנו לבית של סבתא של אדל
״אוי בנות שלי! כמה גדלתן!״ היא קראה באושר ברגע שהיא פתחה את הדלת וחייכתי כשהיא עטפה אותי בידיים שלה ונצמדה אליי
״כנסו כנסו״ היא אמרה ונכנסה אל תוך הבית מפנה לכולנו את הדרך ואלירן תפס ביד שלי משלב אותה בשלו ומיהרתי לנתק אותן אבל אז מבטי נתקל במבט המבולבל של גילה ומיהרתי לחבר אותן חזרה ולמשוך אותו ללכת קרוב אליי וכשחיוך קטן הופיע על קצוות פייה הבנתי כמה קשה יהיה לי להמשיך במשחק הזה כאן.
״ננה, זה עומר, חבר של אדל וזה... אלירן״ אמרתי וסגרתי את הנושא
אביב וטובי לא באו איתנו, הם העדיפו לצאת למסע קניות בשביל אביב.
״איך אתם דומים״ היא אמרה לאלירן ועומר בזמן שכולנו התיישבנו בספות
״הם אחים״ אדל אמרה וחייכה
״אני מקווה שאתם מתייחסים טוב לבנות שלי!״ היא פנתה לשניהם באיום ועומר חייך והביט על אדל במבט מאוהב ונשק לרקה שלה
״הכי טוב שאפשר״ הוא אמר והיא העבירה את מבטה לאלירן וכשהיד שלו נכרכה סביב המותן שלי עצמתי עיניים וניסיתי שלא להתחיל לבכות ״סלחו לי רגע, אני צריכה לשירותים״ אמרתי ונתתי לגילה חיוך מתנצל ויצאתי מהאחיזה של אלירן ומיהרתי לאתר את הדרך לשירותים ונכנסתי אליהם סוגרת את הדלת ומתיישבת על המכסה של האסלה שהראש שלי בין ידיי
אני לא יכולה לשבת לידו כאילו כלום.
״אני באמצ-״ עצרתי כשאלירן נכנס לשירותים וסגר אחריו את הדלת
״מה אתה רוצה״ שאלתי כשהוא נעמד מולי וחסם את היציאה
״אלכס פעם אחת תקשיבי לי״ הוא ביקש ותפס בפנים שלי ממקד את העיניים שלי בשלו ודמעות מילאו את העיניים שלי ברגע שהסתכלתי על שלו ״אלירן, בבקשה תעזוב אותי, אני לא רוצה לדבר איתך ולא רוצה לשמוע״ התחננתי
״אלכס אני מצטער״ הוא הצטער ותפסתי בשתי הידיים שלו שאחזו בי והורדתי אותן והסתובבתי לכיוון המראה מנקה את הפנים שלי מהדמעות ודואגת שזה לא יראה כאילו בכיתי ואז הוזזתי את אלירן לצד פתחתי את הדלת של השירותים, הדבקתי חיוך לפנים שלי וחזרתי לסלון.

״ביי ננה, נבוא לבקר שוב״ חיבקתי את גילה ונתתי לה נשיקה בלחי והיא הידקה את האחיזה שלה בי וחייכתי כשהיא שיחררה ועברה לחבק את אדל
״תיסעו בזהירות״ היא אמרה וחייכתי אלייה בזמן שאדל הבטיחה שהיא תתקשר אלייה כשנגיע לצימרים חזרה ונכנסנו כולנו לאוטו של עומר ואלירן התיישב לידי במושבים מאחורה והשענתי את הראש שלי על החלון ועצמתי עיניים, מעדיפה לנוח קצת בנסיעה של החצי שעה הזאת עד הצימרים
״אלכס״ הקול של אלירן חדר לאוזן שלי וליטוף של השיער שלי גרם לי למצמץ מעט ואז לפקוח את העיניים ״הגענו״ העיניים שלי נפגשו בשל אלירן ומיהרתי לקום ממנו, לא יודעת איך לעזאזל הגעתי לתנוחה הזאת שאני כמעט עליו והראש שלי על הכתף שלו
יצאתי מהאוטו והתקדמתי לצימר שלנו ונעצרתי לוקחת נשימה ומסתובבת אחורה מתקדמת לאלירן לוקחת את היד שלו ומושכת אותו אחריי אל הצימר ונכנסנו לבפנים וסגרתי את הדלת.
״אני רוצה כמה ימים לעצמי״ אמרתי לבסוף, משתדלת שהקול שלי לא ירעד תוך כדי
״לא״ הוא קבע
״לא שאלתי, אלירן אני צריכה שקט כמה ימים, אני צריכה לחשוב״
״על מה יש לך לחשוב, תחשבי עכשיו״ הוא התעקש
״אין לי כוח אלירן, באמת אין לי״ נאנחתי והנפתי את הידיים באוויר והתחלתי להתהלך בחדר
״אמרתי שאני מצטער נכון?!״ הוא קרא בעצבים
״זה לא מוחק את מה שעשית!״ התעצבנתי גם אני
״מה עוד את רוצה שאני אעשה?! מה!״ הוא צעק וקפצתי כשהוא הטיח ברצפה את האגרטל שהיה מונח ליופי על השידה
״אתה מטורף?!״ צעקתי ״מה עובר עלייך!!״
״אלכס אל תשגעי אותי עכשיו!״ הוא אמר ואיגרף את שתי הידיים שלו לצידי הגוף שלו והתקדמתי אל הדלת של החדר אבל הוא תפס ביד שלי ועצר אותי וגרם לגב שלי להיתקע בקיר והוא עמד מולי
״אתה רוצה להשתגע?! תשתגע! אני לא מוכנה להיות כאן״ קראתי בכעס והוא העביר את היד שלו בשיער בעצבים פותח וסוגר את הפה פעם אחרי פעם
״זה אתה גרמת למצב הזה! היית חייב לתקוע את הלשון שלך בפה שלה, חייב!״ צעקתי בכעס ונאנקתי כשהיד שלו הונפה כאגרוף באוויר לכיווני אבל הוא פגע בקיר, ליד הראש שלי.
הלב שלי דפק על מאתיים והנשימות שלי שוב התחילו להאיץ.
הייתי בטוחה שהוא ירביץ לי.
עצמתי עיניים, נותנת לעצמי להירגע לבד, לוקחת נשימות עד שלבסוף זה נרגע.
״היד שלך״ לחשתי לאלירן בזמן שדם טיפטף מפרקי האצבעות שלו אל הרצפה, הוא העביר את המבט שלו לעבר היד שלו ואז לקח צעד אחורה והלך לשירותים וסגר אחריו את הדלת ונשענתי על הקיר לוקחת נשימה עמוקה.
הדמעות כבר זורמות לי על הלחיים והמוח לא מפסיק לשאול למה.
למה זה היה חייב לקרות. למה הוא היה חייב לעשות את זה. למה זה מגיע לי.
מחיתי את הדמעות והלכתי לכיוון המזוודה מוציאה לי פיג׳מה ומחליפה אלייה, אלירן עדיין לא יצא מהשירותים וזרקתי מבט לכיוון הדלת של השירותים לפני שעליתי למיטה והתכסתי בשמיכה.
אין לי מצב רוח לצאת לשום מקום, לא לפגוש אף אחד ובטח ובטח שלא לזייף חיוכים לכולם.
״יאאלה יוצאים לים אתם בא- מה קרה?״ אדל הסתכלה עליי אחרי שהיא נכנסה בהתלהבות לחדר שדעכה בבת אחת
״ סתם, אני לא מרגישה טוב כל כך״ אמרתי והיא התקדמה אליי והתיישבה על המיטה לצד הרגליים שלי
״לי את משקרת?״ היא שאלה וקיללתי בלב את זה שהיא מכירה אותי כל כך טוב, נאנחתי והתיישבתי על המיטה
״תבטיחי לי-״ ״מבטיחה״ היא קטעה אותי ״תבטיחי לי שלא תעשי לאלירן כלום ושלא תערבי את עומר״ המשכתי
״בסדר מבטיחה״ היא הבטיחה
״אדל, אני רצינית, את לא עושה כלום!״ הזהרתי אותה שוב
״בסדר מבטיחה! נו ספרי!״ היא לחצה וזרקתי מבט לכיוון הדלת של השירותים שעדיין סגורה ואז הסתכלתי על אדל שוב
״אתמול בערב, במועדון הזה שיצאנו אליו, אז-״ תזוזה קטעה את המשך המשפט שלי והבטתי באלירן יוצא מהשירותים כשהיד שלו חבושה והוא הסתכל עליי ויצא מהחדר
״אוקיי.... זה היה מוזר״ אדל אמרה וסובבה את מבטה אליי ״אז מה אמרת?״ היא הוסיפה
״נכון אתמול?״ התחלתי והיא הינהנה ״אז היינו במועדון והכל טוב, ואז הלכתי לשירותים עם אביב וכשחזרתי... אלירן.. הוא צירפת איזה אחת באמצע הרחבה״ לחשתי את כל הסוף ועם כל מילה הקול שלי התחלש
״תגידי לי שאת עובדת עליי! למה אם זה נכון אני עכשיו רוצחת אותו!״ היא קראה ונעמדה על רגלייה ומיהרתי לתפוס ביד שלה ולעצור אותה
״אדל הבטחת!״ קראתי
״טוב שיקרתי! אני אלך אליו, אני אכנס באמאמא שלו עד שהוא יבכה דם!״ היא הרימה את הקול ורצתי לדלת וחסמתי אותה מלצאת
״אדל! בבקשה, אנחנו גם ככה חוזרים מחר בערב הבייתה, רק עד שנחזור הבייתה תחכי, בבקשה, אני לא רוצה לגרור מריבות ואז הוא יהיה מסוגל ללכת מפה ואני לא ארא-״ ״-את רצינית? את מפחדת שהוא ילך?״ היא שאלה בהלם ״הוא זה שאמור לפחד שאת תלכי!״ היא קראה והתקרבה אליי תופסת בפנים שלי וממקדת את העיניים שלי בשלה
״את החלום של כל גבר חיים שלי, אין אחד שלא היה מת להיות איתך, את מדהימה! ואם הוא עיוור מספיק בשביל לעשות את הטעות הזאת אז הוא לא מגיע לך, את צריכה גבר חיים שלי, לא ילד״ היא סיימה לדבר ואז עטפה אותי לחיבוק והדמעות כבר חידשו את הזרם
״אני אוהבת אותו כל כך״ לחשתי
״אני מבינה״ אדל אמרה וניתקתי את החיבוק שלי ושלה
״לא, את לא מבינה. אדל אני בחיים שלי לא הרגשתי ככה, אף פעם! כל פעם שהוא נכנס לחדר, הגוף שלי מגיב מעצמו, הבטן שלי משתוללת והלב שלי מנתר לי בתוך החזה עד שאני בטוחה שהוא יתפוצץ.
כל איבר בגוף שלי צועק את השם שלו ואני לא יכולה אפילו להסביר מה זה עושה לי״ בכיתי ״למה הוא עשה לי את זה אוף״ נאנחתי וניגבתי את הדמעות עם הידיים והתיישבתי על הרצפה
״הוא טיפש. אין הסבר אחר״ היא אמרה
״אני אעלה לישון״ לחשתי וקמתי מהרצפה
״לא לא, בואי נצא, נסתובב״ היא התעקשה
״אין לי לא כוח ולא מצב רוח״ אמרתי ״אני מעדיפה שנצ״ הוספתי והתקדמתי למיטה והתחפרתי בתוך השמיכה
״אם את צריכה אותי תקראי לי ואני כאן״ היא נשקה לראש שלי והינהנתי והיא יצאה מהחדר והסתובבתי עוצמת עיניים, נותנת לעצמי להירגע.

לקחתי נשימה עמוקה לפני שפקחתי עיניים אחרי השנצ המדהים שהיה לי וכמעט צווחתי כשהפרצוף של אלירן היה כמעט צמוד לשלי.
העיניים שלו היו עצומות והנשימות שלו שקטות וסדירות, הוא ישן.
הייתי צריכה כל טיפת ריסון כדי לא להרים את היד שלי לעבר בפנים שלו ולהוזיז את במציאת שיער השוררת שנחה לה על המצח שלו
עצרתי את הנשימה שלי כשהיד שלו נכרכה סביבי ומשכה אותי צמוד אליו.
״אלירן״ לחשתי וניסיתי להשתחרר מבין הידיים שלו בשקט אבל ללא הצלחה, ״אלירן״ לחשתי שוב והוא קבר את הראש שלו בשקע של הצוואר שלי, אני חייבת לקום.
״אלירן״ קראתי בשקט וניסיתי להתרומם ותפסתי ביד שלו בעדינות והרמתי אותה מעליי והנחתי אותה עליו ובאיטיות קמתי ושיחררתי את עצמי ממנו וקמתי מהמיטה אל השירותים, מצחצחת שיניים.
״זה למה אני שונאת שנצ״ מלמלתי לעצמי כשיצאתי אל מחוץ לצימר ונחשפתי לחושך שבחוץ.
התקדמתי עוד מספר צעדים והתיישבתי לבסוף על הערסל שהיה שם ונשכבתי עליו מסתכלת אל השמיים ונאנחת.
לא יכולה שלא להתחיל לחשוב על זה שוב. התמונות שוב מופיעות לי בראש ולא מוכנות להיעלם.
אלירן עומד באמצע הרחבה, בין כל האנשים, כשהפה שלו צמוד לשל אישה אחרת והידיים שלו מטיילות על כל הגוף שלה.
המבט שלו כשדחפתי אותו והוא נאלץ להתנתק מהאישה הארורה הזאת
ההבנה שהוא טעה.
המרדף.
הכעס.
הכאב.
״ארררר!!!״ צעקתי ותפסתי בשיער שלי והתיישבתי על הערסל, מניחה את הרגליים שלי על הרצפה את המרפקים על הברכיים ואת הראש בין הידיים.
״למה אלוהים? למה? היה לנו טוב בשביל מה להרוס הכל?״ בכיתי בשקט והכרחתי את עצמי לעצור בסופו של דבר את הבכי ולקחתי נשימה עמוקה וניגבתי את הפנים מהדמעות
הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הזמן אחורה.
״הנה את״ הקול של אלירן הקפיץ אותי ונפלתי מהערסל  וקיללתי בשקט ״את בסדר?״ הוא שאל וקמתי מהדשא והסתכלתי עליו
״לא״ עניתי בכנות
״אני מצטער אלכס. אני הייתי שיכור מת, לא ידעתי מה אני עושה״
״לפי איך שזה היה נראה ידעת בדיוק מה אתה עושה״ עקצתי אותו ועקפתי אותו אבל הוא תפס בזרוע שלי ומשך אותי חזרה אליו ונתקעתי בחזה שלו והנשימה שלי נעצרה כשהיינו סנטימטרים ספורים זה מזה
״כמה פעמים אני יכול לבקש סליחה?״ הוא שאל
״מיליון. אבל זה עדיין לא ימחק את מה שעשית״ לחשתי והנחתי את הידיים שלי על החזה שלו והדפתי את עצמי ממנו ״תעזוב אותי אלירן״ ביקשתי וחזרתי אל תוך הצימר בזמן שהוא נשאר בחוץ.