Locked in prison

פרק 17

״לעזאזל!״ מלמלתי כשהפלאפון שלי צלצל בפעם הרביעית והושטתי את היד שלי לשידה מנתקת אותו מהמטען ועונה ״הלו״ עניתי חצי ישנה
״אלכס!״ הקול של אלירן נשמע מלא הקלה והתיישבתי במהירות על המיטה
״אלירן?״ שאלתי מופתעת ומאושרת בו זמנית. והגעגוע שהרגשתי בשבוע האחרון התגבר מכרסם אותי מבפנים
״את בסדר?״ הוא שאל ושתקתי, לא יודעת איך לענות על השאלה הזאת.
״אתה בסדר?״ שאלתי אחרי שתיקה ארוכה
״לא״ הוא ענה כמעט מייד ועצמתי עיניים, מבינה עד כמה התגעגעתי לקול שלו
״מ-מה קרה?״ לא יכולתי להסתיר את הרעד שבקול שלי בזמן שדיברתי
״חלמתי שקרה לך משהו״ הוא אמר ונאנח ״הייתי צריך לשמוע אותך, לדעת שזה לא נכון״
״אז כפי שאתה שומע אני חייה ונושמת והכל טוב״ השאלה האמיתית היא- איזה סוג של חיים אני חיה בכלל?
״אני מתגעגע אלייך״ הוא לחש אחרי שתיקה ארוכה ועצמתי עיניים בכאב. גם אני מתגעגעת אלייך אבל אני לא יכולה לשמוע את זה, אני לא יכולה לפגוע באנשים שחשובים לי בגלל האהבה שלי אליו.
״א-אני...״ המילים עמדו לי על קצה הלשון - תחזור, בבקשה תחזור!אבל לא יכולתי, זה לא מה שיצא לי מהפה ״אני אוהבת אותך.. אבל בבקשה א-אל תתקשר יותר״ לחשתי עם דמעות שזורמות על הלחיים שלי וניתקתי את השיחה נשכבת על המיטה ובוכה אל הכרית שלי.
למה הוא היה חייב להתקשר עכשיו?!

״היי נסיכה״ עוז ליטף את הלחי שלי והסיט חלק מהשיער שלי מפניי אל מאחורי האוזן ופקחתי עיניים מביטה בו ומשדלת חיוך קטן
״בכית?״ הוא שאל מכווץ את גבותיו בדאגה
״הכל בסדר״ התיישבתי על המיטה אבל המבט שלו, המבט הדואג הזה, בדיוק אותו מבט שהיה על אלירן.
״מה קרה?״ הוא שאל ויבבה ברחה מבין שפתיי ולפני שהספקתי למצמץ הייתי עטופה בזרועות שלו, בוכה.
״ע-עוז!״ קראתי בלחץ כשהבכי הקשה עליי לנשום ״מ-משא-״ לא הצלחתי לסיים את המילה אבל הוא הבין ותוך שניות בודדות המשאף היה בין שפתיי ואוויר חדר לריאות שלי, עוזר לי לנשום כמו שצריך.
״אני אלך להביא לך מים״ עוז קם מהמיטה ויצא מהחדר ועצמתי עיניים בתסכול ופקחתי אותן כשהוא חזר עם כוס מים בידיו והגיש אותה לי
״תודה״ לחשתי לוקחת את הכוס מבין ידיו ושותה את כל המים, מתענגת על הקרירות שלהם בזמן שהם יורדים לי בגרון
״מה קרה?״ הוא שאל מביט בי בדאגה
״אלירן התקשר״ לחשתי והלסת שלו התהדקה ומשהו בעיניים שלו השתנה ״א-אני... קשה לי עוז״ לחשתי מובסת לבסוף
״אני יודע״ הוא הניח את היד שלו על הירך שלי כנחמה ״אבל את תראי שהתקופה הזאת תעבור והכל יהיה בסדר, את פשוט צריכה לשחרר״ הוא הטה את הפנים שלו הצידה מעט והמשיך לדבר ״אלירן הוא חבר שלי ואני יודע שלשניכם קשה, אבל בסופו של דבר אחר מכם יעבור הלאה, אז למה שלא תתחילי מעכשיו?״ הוא שאל ושתקתי
הוא צודק, אני חייבת להמשיך קדימה. אני לא יודעת אם אני אצליח לאהוב מישהו כמו את אלירן אבל... אני לא יכולה להיות עם אלירן, אז אני חייבת לנסות.
״לאן זה?״ עוז שאל כשקמתי מהמיטה ונעמדתי על רגליי
״אני עושה מה שאמרת, ממשיכה הלאה, ונתחיל בלצאת החוצה״ חייכתי חיוך קטן ומזויף בסוף והוא הביט בי וחייך ונעמד גם הוא
״אז יאאלה, למה מחכים?״ הוא שאל והחיוך שלי גדל וחיבקתי אותו ממלמלת תודה לאוזן שלו ואז משחררת והולכת למקלחת להתארגן