Locked in prison

פרק 3

״מה״ שאלתי בעייפות וקמתי מהמיטה פותחת את הדלת של החדר ומביטה בעומר בבלבול
״עומר שלוש בבוקר!״ אמרתי כשעיניי נפקחות ונסגרות מהעייפות
״אפשר לישון כאן?״ הוא שאל בחיוך מתחנן
״תן לי לנחש, הוא נרדם לך במיטה?״ שאלתי והוא הנהן ויצאתי מהחדר נכנסת לחדר של עומר ומביטה בדמות של אלירן שכובה על המיטה
״אלירן!״ קראתי לו והתקרבתי ״אלירן!״ קראתי שוב ושלחתי את היד שלי ונגעתי בו ולפני שהבנתי מה קורה הגב שלי הוטח במזרון של המיטה וידיו אחזו בכתפיים שלי בחוזקה מכאיבות לי ומקבעות אותי למיטה והנשימות שלי הפכו למהירות
״שיט אני לא התכוונתי״ הוא אמר אבל עצמתי עיניים מנגנת בראשי את כל התרגילים שלמדתי וסוף כל סוף הצלחתי לעצור התקף לבד, למזלי זה לא היה התקף חמור, כל עוד זה קטן אני מסוגלת ויכולה לשלוט בו, בערך.
״יש לך בעיות או משהו?״ שאלתי והוא הביט בי בלי לענות ״אתה מכאיב לי״ מלמלתי והוא שיחרר את האחיזה שלו מהכתפיים שלי והתיישבתי וקמתי מהמיטה
״עכשיו תעשה לי טובה, קום מהמיטה״ ביקשתי
״מה?״
״קום מהמיטה ותן לעומר לישון, הוא דאג שיהיה לך איפה לגור בזמן הקרוב, אבל אל תחשוב שזה אומר שאתה יכול להשתלט על הבית ועל המיטה והחדר של עומר, תגיד תודה שהוא כזה מדהים ולא העיר אותך אלא הלך לישון במקום אחר״ אמרתי והוא קם מהמיטה והבטתי בגוף שלו שהיה מכוסה רק בבוקסר שחור צמוד צמוד. פאק.
״א-אני אלך לקרוא לו״ אמרתי ויצאתי מהחדר נכנסת לשלי ונשענתי על המשקוף של הדלת וחייכתי כשהבטתי בעומר ישן על המיטה שלי כמו תינוק
״את רוצה להעיר אותו?״ הקול שלו נשמע כל כך קרוב אליי
״לא, הוא יישן כאן היום״ אמרתי
״אז יש מקום במיטה איתי אם את רוצה״ הרגשתי את הבל פיו החמים על האוזן שלי והסתובבתי מביטה בו ולוקחת צעד אחורה ומביטה בו בכעס
״תודה אבל לא תודה, אני אישן כאן״ אמרתי בחיוך מזוייף והוא נתן מבט לכיוון עומר ולכיווני ויצא מהחדר ונאנחתי כשהבטתי שוב בעומר מרווח על כל המיטה ולקחתי לי שמיכה דקה מהארון ויצאתי מהחדר לכיוון הספה.
וואו עומר לא צחק כשהוא אמר שקשה לישון עלייה.
״לילה טוב לי״ מלמלתי ועצמתי עיניים

״זה בגללך״ ״חשבתי שאתה לא חוזר לדירה מה אני אעשה, אלך לישון על הספה כשיש מיטה גדולה ונוחה פנויה?״
״כן!״ הקול של עומר נשמע
״בסדר, רק סתום כבר״ הקול של אלירן נשמע קרוב יותר, ממש ליד האוזן שלי ופתאום הרגשתי מזרון רך תחתיי וראשי הונח על כרית בעדינות ושמיכה כיסתה אותי וחיוך קטן עיטר את שפתיי והושטתי את היד שלי קדימה ואחזתי ביד של עומר שהפכה פתאום גדולה יותר
״תודה״ לחשתי עם עיניים עצומות
״בבקשה נסיכה״ הקול של אלירן ענה לי וכבר נרדמתי שוב פעם

״בוקר טוב״ הקול של עומר בירך אותי כשיצאתי מחדר המקלחת אחרי שציחצחתי שיניים והתמתחתי וחייכתי אליו ״בוקר נחמד מינוס״ מלמלתי והוא הרים גבה בשאלה ״מישהו פה נרדם לי אתמול במיטה וקצת השתטח על כולה והייתי צריכה לישון בספה״ הסברתי והתקדמתי אליו מתיישבת לצידו בספה ונכנסת לתוך החיבוק שלו
״איפה היית אתמול״ שאלתי אותו נזכרת שהוא הגיע בשלוש בלילה
״אאא... אני.. הייתי.. סידרתי כמה דברים- כן, סידרתי כמה דברים״ הוא אמר לבסוף
״אה כן? יפה לך״ אמרתי למרות שלא האמנתי למילה והדלת נפתחה חושפת את דמותו של אלירן ששקית בידיו והוא התעלם משנינו ונכנס ישירות לחדר של עומר והבטתי בעומר והוא משך כתפיים
״הפלאפון שלך״ הוא אמר
״מה?״ שאלתי מבולבלת
״הפלאפון שלך מצלצל״ הוא אמר וקמתי מהספה נכנסתי לחדר והרמתי את הפלאפון שאכן צלצל ועניתי לאדל
״דקה״ אמרתי לה ויצאתי מהחדר ״איך לעזאזל שמעת את זה?״ שאלתי את עומר בהלם
״שמיעה של נץ יש לי״ הוא התרברב וקרץ לי וגלגלתי עיניים בחיוך ונכנסתי חזרה לחדר
״מה קורה?״ שאלתי את אדל
״בסדר, את באה לישון אצלי?״ היא שאלה
״שאלה מכשילה?״ שאלתי ״את בעצם שואלת אותי אבל את יותר קובעת מאשר שואלת״ המשכתי
״יופי, אז עכשיו אחרי ששתינו אישרנו שאת באה תארגני דברים ותבואי בשבע״ היא אמרה וניתקה לי
״שתהייה בריאה זאת״ מלמלתי ואירגנתי לי כבר את הדברים שאני צריכה וניצלתי את הזמן הזה כדי ללמוד, לפני שחופשת המחלה שלקחתי מהעבודה תיגמר.

״חייים שלייייי!!״ אדל צעקה ברגע שהיא פתחה לי את הדלת של הבית שלה, במחשבה לאחור, יכולתי לבוא ולגור יחד עם אדל, אבל הבית שלה מותאם בדיוק לנפש אחת לחיות בתוכו ואת האמת שלא הייתי מוותרת על עומר בחיים, כי אם לא הייתי עוברת לדירה הזאת בחיים לא הייתי מכירה את עומר.
״ראית אותי אתמול יא ריגשי״ צחקתי כשהיא נתלתה עליי כמו קופיפה
״חוצפנית! גם את צריכה להתרגש ככה! זה לא מובן מאליו שאני עדיין חברה שלך״ היא אמרה והנחתי את התיק על הרצפה
״נונייי שליי!!!״ צעקתי והבהלתי אותה וחיבקתי אותה חזק ״כמה שהתגעגעתי!!!!״ צעקתי ומעכתי אותה
״בסדר בסדר! הבנתי! לא מתרגשת ממך יותר״ היא אמרה וניסתה לדחוף אותי אבל לא נתתי לה
״לא נוני! התגעגעתי אלייך מלא מלא״ אמרתי ועשיתי לה קול כמו שעושים כשמדברים לתינוקות
״את חולת נפש״ היא צחקה
״אבל אני החולת נפש שלך״ אמרתי בקול קיטשי ודביק והיא צחקה ואחריה גם אני צחקתי

״תעני לזה כבר אדל!!״ ביקשתי ממנה דוחפת אותה מהמיטה לכיוון השידה שממנה הפלאפון שלה לא הפסיק לצלצל ״אמצע הלילה, מי מתקשר באמצע הלילה״ היא נאנחה והתיישבה ״אמא שלי?״ הקול שלה נשמע מופתע והתיישבתי מייד, הולך להיות משהו רע.
״הלו?״ היא ענתה ״אמא אמא תירגעי, אני לא מבינה מה את אומרת״ היא דיברה בלחץ לפלאפון והתיישבתי לצידה והבטתי בעיניים שהתמלאו בדמעות לפתע ״אני באה״ היא אמרה וניתקה את הפלאפון
״מה קרה?״ שאלתי והיא חיבקה אותי בוכה ״היי, הכל יהיה בסדר״ מלמלתי ״את יכולה לספר לי מה קרה?״ שאלתי בעדינות והיא הרימה את הראש שלה מהכתף שלי וניגבתי את הדמעות שלה
״ז-זה אבא ש-שלי, ה-הוא עבר תאונה בדרך הבייתה, ה-הוא במצב בינוני וכמעט קשה״ היא יצרה משפט שלם תוך כדי הבכי
״אני צריכה ללכת לשם״ היא קמה מהמיטה מיד וניגבה את הדמעות שלה ולקחה נשימה עמוקה והתלבשה בזריזות
״אני באה איתך״ קבעתי והיא הסתובבה אליי
״אני אדבר איתך אבל אני חושבת שכדאי שאני אלך לשם לבד״ היא אמרה בעדינות כאילו היא מפחדת שזה ייפגע בי
״היי! זה בסדר גמור!״ אמרתי מבטלת את הפחד שלה לפגוע בי ״אם את רוצה לעשות את זה לבד זה גם בסדר, המשפחה שלך שם, מחכה לך״ המשכתי והיא חייכה אליי חיוך עצוב וחיבקה אותי ולקחתי את הדברים שלי דוחפת חזרה לתיק ויצאנו ביחד מהבית וחיבקתי אותה מזהירה אותה שתכתוב לי כל דבר שקורה וכשהיא מגיעה לשם ונפרדנו כל אחת למכונית שלה.
נכנסתי לדירה בשקט, לא מעוניינת להעיר אף אחד בשתיים בבוקר ונכנסתי לחדר מורידה ממני את התיק ואת הכפכפים ונכנסת למיטה עוצמת עיניים והצרחה שלי התעמעמה כשיד הונחה על פי והוצאתי את המשאף שלי מהמגירה לצד השידה ושמתי בפה שלי לוחצת ומקבלת אוויר והדלקתי את המנורה הקטנה שעל השידה שלי ״מה אתה דפוק?!״ שאלתי בכעס את אלירן ששכב במיטה שלי
״מה את עושה פה?״ הוא שאל בקול עייף
״זה החדר שלי״ אמרתי את המובן מאליו
״אבל את ישנה אצל מה שמה לא?״ הוא מלמל כשעיניו נסגרות
״אבל חזרתי, מה אתה עושה במיטה שלי״ שאלתי והבטתי בעיניים הסגורות שלו ולא יכולתי שלא להתפעל מכמה ארוכות הריסים שלו
״לא יהיה לי לילה אחד נורמלי״ מלמלתי והתיישבתי על המיטה והיד של אלירן תפסה את היד שלי עוצרת אותי מלקום
״אני אלך לספה״ הוא אמר וחזרתי לשכב מחכה שהוא יקום אבל הוא לא קם אז קיללתי בלב וקמתי אני אל הספה נשכבת בה והולכת לישון ומקללת את עצם קיומו של אלירן בתוך הבית הזה.