Pull the trigger // smellslikets

17

למרות ארשת הפנים האדישה של בלייק ידעתי שהוא מופתע, ״החרא הזה לא הגיוני.״

״אתה הולך לעזור לי עם החרא הזה בלייק״ נשמתי עמוק, והבטתי בו, הוא צחק, ״למה את חושבת?״ שילבתי ידיי, ״כי זו הדרך היחידה שאני אסלח לך.״

הוא הרים גבה, ושתק לכמה שניות, נראה כאילו הוא מהסס בעודו מרפרף עם אגודלו על שפתו התחתונה, ״קייטלין...-״ הפעם אני זו שקטעה אותו, ״תחליט עכשיו. אתה הולך לעזור לי או שלא?״

הוא גיחך, ללא שום זכר להומור, ״אני אעזור לך.״ חיוך קטנטן נמרח על פניי, אבל אני תוהה אם זה נכון, אם מה שהבטחתי לו הוא יקבל, האם אני באמת מסוגלת לסלוח לו? אחרי כל מה שקרה?

״אני יכול לדבר איתך רגע?״ הוא פזל אל לוגן שעמד בשקט מאחוריי, ״לבד.״ לוגן הרים ידיים כחף מפשע, ״הבנתי את הרמז״ הוא גיחך והביט בי, ״דברי איתי אחר כך״ הנהנתי והוא הלך.

״את בוטחת בו?״ הוא אמר אחרי כמה שניות, בטוח שהוא לא נמצא יותר, ״למה שלא אבטח בו?״

״הוא סוכן cia קייט, התכלית שלו בחיים זה לשים אותי, את אבא שלך ואפילו אותך בתוך תא מסריח״ הוא דיבר בשיא הרצינות, אבל אני לא מסוגלת לאמין לזה, ״אתה עד כדי כך מקנא הא?״ זה יצא לי לגמרי בהפתעה, לא ידעתי בכלל שאני הולכת לומר את זה, לא ידעתי שאני מתכוונת לומר את זה, בחיים לא חשבתי על זה.

״זה לא קשור...״ הוא מלמל בכעס וגלגל עיניים.

רגע.

מה?

הוא מקנא?

״בלייק...-״

״זה קשור לזה שעם כמה שתרצי להאמין בו, מטרת העל שלו היא להוריד את משפחת טוריו, וגם בך יש דם של טוריו.״

בלעתי רוק ושתקתי, ״הוא ההזדמנות היחידה שלי למצוא את אבא שלי.״

בלייק קם וערסל את ראשי בתוך כפות ידיו החמות למגע, ״הדבר שאני רוצה יותר מכל זה שתמצאי את אבא שלך ותהיי מאושרת שוב. תיעזרי בלוגן אבל אני מתחנן קייט..״ הוא נשם עמוק, ״אל תבטחי בו.״

באותו רגע הרגשתי שאני רוצה את זה, שאני רוצה אותו. באותו רגע שכחתי מכל מה שקרה לי בגללו, כל הסטירות שהוא מחלק לי, כל הכעסים והצעקות.

באותו רגע רציתי אותו.

הצמדתי את ראשי לחזה שלו והנחתי את ידיי מאחורי עורפו. עם האגודל בלבד הרים לי את הראש מהסנטר והצמיד את שפתיו לשפתיי. זה הרגיש יותר מטוב, זה הרגיש מדהים.

הוא נישק אותי בעדינות ואני זרמתי איתו, גם כשהנשיקה נהייתה סוערת. אחרי דקות ארוכות בהן הוא נישק, נגע וליטף התנתקתי ממנו והתרחקתי. הוא רק הביט בי.

״אני לא יכולה... אני מצטערת...״

טרקתי את דלת חדרו מיד אחרי שיצאתי, הלכתי במסדרון, משולבת ידיים ומובכת, שונאת את העניין הזה שהחדר שלי בקצה השני של המוטל.

הכל היה שקט, המסדרון שומם וריק ולי הולכת להיות הליכה נחמדה של דקה בדיוק עד לחדר שלי, לא כיף במיוחד.

קפצתי ואפילו כמעט צעקתי, מבוהלת בכל חלק מהגוף שלי, הסתובבתי אחורה כדי לראות את לוגן שקולות צעדיו מאחוריי הפחידו אותי עד מוות.

״הבהלת אותי״ הוא גיחך, ״מצטער.״ הנהנתי מבלי להביט בו יותר מדי. הוא קלט אותי והייתה שתיקה מוזרה בינינו למשך חצי דקה בערך, עד שהחלטתי להמשיך לכיוון החדר שלי אך הוא תפס בכתף שלי וסובב אותי אליו, הוא היה רציני, רציני ברמה שהצליחה להפחיד אותי מעט. הוא אחז בידי ומשך אותי לכיוון החדר שלו שהיה שלוש שניות בדיוק מאיפה שעמדנו.

״הוא הצליח להרעיל אותך כלפיי, נכון?״

״תקשיב, אני ממש עייפה״ ניסיתי לעבור אותו אך הוא חסם את המעבר לדלת. ״אני לא אפגע בך קייטלין, אין לי סיבה.״

הוא צודק. חוץ מזה, בלייק הודה שהוא מקנא. אולי הוא באמת מנסה להרעיל אותי כלפי לוגן?

אין לו סיבה לקנא בכלל, אין לי כלום ללוגן וללוגן אין כלום אליי.

נאנחתי והסטתי מבטי מלוגן, שהביט בי, משולב ידיים. ״את רוצה לנסוע לאמא שלך? להבין בדיוק מה הולך ולמצוא את אבא שלך?״ הוא אמר במן חוסר ברירה.

החזרתי את מבטי אליו, ״כן״ אמרתי באדישות.

הוא נשם עמוק ומשך בכתפיו, ״אין שום בעיה.״
הוא לא ציפה לתשובה הזו.

הוא הביט בבגדים שלי, בגדים קצרים מדי ללילה. ג׳יין הביאה לי את הבגדים האלו, הבגדים היחידים שהיו לה חוץ מאלו שעליה.

בגדים קצרים מדי ללילה הקריר הזה.

״רוצה את הג׳קט שלי?״ הוא שאל, האמת? מאוד רציתי. הבעיה שלא היה לי נעים, הוא גם צריך משהו שיחמם אותו בלילה, ״זה בסדר אני אתכרבל עם ג׳יין.״

״ג׳יין לא חוזרת״ הוא מיהר לומר, הרמתי גבה, מניחה שלא הבנתי בדיוק מה שהוא אמר, ״מה?״

״שלחתי את ג׳יין ליפן יחד עם האנשים שלה״.

פרצתי בצחוק, ״מה?!״

״יתכן והיא יכולה לעזור לנו משם.״

הוא הוריד מעצמו את הג׳קט והושיט לי אותו, ״לילה טוב קייטלין.״

הבטתי בו בהלם, לקחתי את הג׳קט ויצאתי מהחדר שלו, מלאה במחשבות.

וואו... כל כך הרבה דברים קרו בפרק הקצר הזה.
מצטערת שהוא היה כל כך קצר והוא עלה אחרי יחסית הרבה זמן, קצת נתקעתי איתו למען האמת.