Pull the trigger // smellslikets

21

יומיים עברו. טסנו את כל הדרך לפרנקפורט שבקנטקי. אני, בלה, בלייק ולוגן. הבנים נעצו אחד בשני מבטי תעב, אך לא החליפו מילה בכל היומיים הללו.

אני חושבת שבלייק טועה לגבי לוגן. הוא אכן לא סיפר לי מלא דברים ואני מאוד רוצה לשבור לו את האף בשל הנסיבות (הרבות), אבל בכל זאת, הוא לא מנסה לפגוע בי. הוא לא מנסה לפגוע בכלל. אני רק אמצעי שלו להגיע ללייזה או לאבא שלי או לבלה.. לא יודעת... אני די מסובכת מהעניין.

הלכנו בתוך חורשה די גדולה האמת. וגם קיבלנו בגדים להליכה הזו, הרי לבשתי כמה ימים את אותם בגדים מגעילים. בעודנו צועדים ומביטים לכל עבר, בוחנים את הנוף הירוק, נשמע צלצול מהנייד של לוגן, הוא גיחך בתמימות כאשר אמי שהובילה הסתובבה להשתיק אותו, ״סליחה.. סליחה..״ הוא הרים ידיים כחף מפשע וענה לטלפון, ״ג׳יין! נחמד לשמוע ממך סוף סוף. איך טוקיו?״

הוא חייך בממזריות והנהן, ״כן. היא לידי למעשה״. חטפתי את הנייד מידיו והצמדתי לאוזן שלי, ״ג׳יין?״

״קייט תקשיבי לי טוב, לייזה אחריכם. אוקיי? היא הבינה מה שאתם לא מנסים לעשות״ היא נאנחה, ״יש סיכויים מאוד יפים שהיא אפילו הקדימה אתכם.״

נשכתי את השפתיים, ״מה? למה את מתכוונת?״

״אלכס הצליח לעקוף את החומות ולפרוץ לקשר של לייזה עם הצוות שלה״ חייכתי בקלישות, ״זה טוב, לא?״

״זה מעולה חוץ מהעניין שהכלבה האיטלקית צמודה אליכם״ יכולתי לשמוע את הנשמה שלה מתפוצצת דרך הטלפון, ״חוץ מזה איפה אתם לעזאזל? לפי הgps של הטלפון של לוגן את נמצאים באמצע שומקום.״

״כן,״ חייכת בצביעות, ״את מוזמנת להגיד את זה למורת הדרך הכל הנראה לא ממש מעולה שלנו.״

״מה?״

אמי נאנחה ושמתי את הטלפון על ספיקר, ״אני לא גרועה. זה לא רחוק מפה.״

לא נשמע ציוץ מהצד השני של הטלפון, ככל הנראה ג׳יין חושבת שהיא חולמת או משהו בסגנון, ״ג׳יין?״ שאלתי בכדי לוודא שהיא עדיין נמצאת שם.

״קייט, אני מסוגלת להישבע שהרגע שמעתי את הקול של אמא שלך. מה לעזאזל?!״ היא התנשפה.

בלה גיחכה וגלגלה עיניים, כך גם אני, ״כן אממ...״ המהמתי, ״זה סיפור ארוך. אספר לך כשניפגש.״

ניתקתי והחזרתי ללוגן את הנייד שלו, ״היא אומרת שאחותך כנראה הקדימה אותנו.״

בלה צחקה, הפעם בקול רועם, נראה היה שהיא עומדת להתגלגל פה על האדמה, ״זה מתקן סודי ושמור מכל משמר. היא לא יכולה פשוט להיכנס!״

ואז חשבתי לעצמי...״אלא אם...״ הבטתי על אחד העצים, קנה ארוך של סנייפר צץ מבין העלים, ואז נשמעה גם הירייה, ״צלף! להתכופף!״ צעקתי.