Pull the trigger // smellslikets

14

היא נשמה עמוק, ״תירגע בלייק״ היא החזירה את ידי המושטת אליה חזרה אליי, ״היא בטח בשירותים או משהו, לא היית צריך להרוג את הארי.״

התנשפתי בכעס ודחפתי את האקדח ליד שלה, ״את לא מבינה?!״ צרחתי, כל הסובבים אותנו ניסו לשתוק, לא להסתכל, אבל הרגשתי אותם, מצותתים לכל מילה, הרגשתי את החמימות שיוצאת מלחיהם הסמוקות, הם מובכים. ״זאת מיאמי!״

ג׳יין השפילה מבט, והעבירה את מבטה לאקדח, ״היא זאב בודד, ללא להקה. כשהחורף בא הזאבים הבודדים הם הראשונים למות.״

היא החזירה את מבטה אליי, ״מי כמוך יודעת, יש יותר מדי אנשים שרוצים אותה מתה או אצלם בכיס.״

היא הנהנה בהבנה, ״בוא נלך למצוא אותה.״

קייטלין:
״קייט, חומד״ דודה לייזה התיישבה לידי והצליבה את רגליה, ״אנחנו צריכים שתנשמי עמוק, אף אחד לא יפגע בך.״ זה לא נכון. הם יפגעו בי.

הראש שלי התחיל להסתחרר, כאב לי כל כך, ״דיי!״ כיסיתי את אוזניי בחוזקה בעזרת ידיי, ״דיי כבר!״ צרחתי. ואז זה קרה, איבדתי שליטה, צפצוף מתמיד בתוך האוזן שלי, צרחתי בכאב, תוך כדי שמעתי דברים שאבא היה אומר לי.
אל תסמכי עליהם.
ילדה של אבא.
תנשמי עמוק, הכל בראש. אין ממה לפחד.

״מה קורה לה?״ שאל פביו, מעט בהלה נשמעה בקולו. קולותיהם היו מעט מעומעמים, כאילו זו הזיה או איזה חלום. ״יש לך פה מזרק עם החומר?״ שאלה לייזה, ביטחון היה בקולה, היא עמדה מולי שלובת ידיים. פביו הנהן והביא לה מזרק. הדפתי את עצמי אחורה והחזקתי את ראשי, ״לא, לא, בבקשה לא.״
החומר הוזרק לתוכי ולאט לאט התחלתי להרגיש את עיניי נעצמות, הכל נהיה הרבה יותר מעומעם. אבל לא אכפת לי מזה, הקולות הפסיקו, אני יכולה סוף סוף לנוח.

-

אני לא יודעת כמה זמן עבר כבר, אבל זה לא המקום שהייתי בו, זה לא המשרד ההוא שנחטפתי אליו. רוב הזמן אני מסוממת, מטשטשים אותי בכוונה ואני לא אוהבת את זה. הראש שלי כל כך כואב, אני צריכה את הכדורים שלי.

מדי פעם נכנסים לחדר הזה אנשים שמביאים לי אוכל ומאכילים אותי, מזריקים לי סמים, בודקים את האזיקים שכובלים אותי למיטה מהודרת ומסודרת. החדר עצמו מאוד נקי, מסודר ונראה יוקרתי ביותר.

אני בוהה בתקרה, מתחילה להבין שההשפעה של החומר נגמרת ואני חוזרת למן ״הכרה״.

הדלת נפתחה אך לא מיהרתי להסתכל מי נמצא שם. האנשים האלה פסיכופתים ואני חייבת לעוף מכאן. הדלת נסגרה, נטרקה בחולשה. ״קייטלין״ אמר קול של בחור, סובבתי ראשי רק כדי לראות בחור בעל מראה איטלקי אך מבטאו היה לגמרי אמריקאי.

ביד אחת החזיק מגש עם ארוחה עליו, ״אני לא מתכוונת לאכול את זה״ אמרתי בטון מעט מדוכא, ״אתה יכול לחסוך לעצמך את הכוחות.״

״לא באתי לכאן כדי להאכיל אותך קייטלין.״

הרמתי גבה, ״מה?״ הופתעתי לשמוע אותו אומר את זה.

״אני יודע מה קרה להורים שלך,״ פערתי עיניי וניסיתי לקום אך האזיק משך את ידי אחורה, ״ויש לי משהו הרבה יותר חשוב לספר לך, אבל את חייבת להמשיך להתנהג כרגיל ולא להיראות כאילו את יודעת.״

גלגלתי עיניים, ״לא אכפת לי.״ שקר. אכפת לי. הוא היה שם, הוא יודע מה קרה, הוא יודע מה קרה להורים שלי. לאבא שלי.

״בבקשה קייטלין. תפסיקי.״ הוא פזל למצלמה ונשם עמוק, ״הזמן שלי כאן קצוב. אני מבטיח שאחזור לענות על שאלות אבל בבקשה, תתנהגי כרגיל״ הוא הניח את האוכל על השידה שליד המיטה. הוא הלך לכיוון הדלת ופתח אותה. הוא הסתובב מעט אליי והביט לתוך עיניי, ״הם בחיים. שניהם.״

בלייק:
עברו כבר יומיים שבהם סירבתי לאכול, אני צריך למצוא אותה ואין לי קצה חוט.

ישבתי צמוד ללפטופ כשבדיוק הדלת נפתחה ולסוויטה שלי ושל קייט נכנסו ג׳יין ועוד גבר מבוגר, בסביבות גיל ה70, שיערו האפיר, אני מניח שכבר לפני זמן רב. הוא הרכיב משקפיים מרובעות ועבות סביב עיניו המלוכסנות ויחד עם ג׳יין התיישב מולי, ״זה חבר של המשפחה, אלכס. אפשר להגיד שהוא מבין פה ושם במחשבים.״ זה לא רק פה ושם. הבן אדם הזה הוא האקר רציני, עבריין רשת, נכנס לכלא כבר פעמיים.

״אתה יכול למצוא לי את קייטלין לנגפורד?״ דילגתי על שלב הנימוסים. צריך לדבר תכלס.

״איפה היא הייתה בפעם האחרונה?״ הוא שאל, לקח ממני את הלפטופ והחל להקליד במהירות. ״איפה ראית אותה בפעם האחרונה?״ הוא בכלל לא הסתכל עליי, רק הביט במחשב והקליד ללא הפסקה.

״קזינו אחד. קוראים לו premi il grilletto.״ (pull the triger)

״לוקאס טוריו, הא?״ אלכס גיחך, ״השפוט הראשי של לייזה טוריו.״

הוא הניד בראשו כאילו הוא סתם אמר בדיחה גרועה אבל הוא מכיר אותו, את לוקאס ואת לייזה.

״היא נמצאת בטריטוריה של הבני זונות האיטלקיים.״

ג׳יין קפצה מבהלה, ״היא באיטליה?״

אלכס הניד בראשו וסובב אליי את מסך הלפטופ, ראיתי אותה שם דרך מצלמת אבטחה, היא נראיתה כאילו היא יצאה מדעתה. כאילו החדר הזה השפיע עליה... לא... לא החדר, ההרגשה. היא כבר הרגישה דברים כאלו מקודם.

״היא נמצאת במיאמי, פשוט בטריטוריה של המאפיה האיטלקית.״ הוא החזיר לי את המחשב, ״הם כנראה מחכים לבואך ריינולדס.״

אגרפתי את כפות ידיי, ״ג׳יין, קחי את ההכי טובים שלך. מצדי תטיסי אותם ישר מטוקיו למיאמי. אנחנו הולכים להחזיר את קייטלין.״

בתמונה: ג׳יין יאקימטו.
הפרקים מתקצרים כמו שאתם רואים אבל זה בגלל שהם היו אמורים לעלות בתדירות הרבה יותר גבוהה, אבל אני יוצאת לקיץ מתקדם של המש״צים (טיול) ואני לא אהיה פה עד שישי ה5.7.
יש לי כבר עוד פרק מוכן ככה שברגע שאני חוזרת אני מעלה אותו.