Pull the trigger // smellslikets

22 פרק אחרון

נכנסנו שתינו למעלית, וירדנו המון קומות, אשכרה. יש עולם שלם מתחת לאדמה. מקומות שבכלל לא חשבנו שקיימים.

המעלית נפתחה ויצאנו אל מסדרון קצרצר שקצהו דלת עם מקשים ממש כמו המעלית, מאחוריה היה אפשר לראות עוד מסדרון, לפי איך שזה נראה, לפי הסוהרים הקריפיים שמסתובבים ברחבי המסדרון הזה, במסדרון הזה כלואים הפושעים האכזריים באנושות. אבא שלי חלק מהם?

בלה הקישה על כמה מקשים, קוד סודי. הדלת נפתחה, אחד הסוהרים הסיט אלינו מבט ומיד הסיט חזרה לאחד התאים. הדלתות היו עשויות מפלדה כהה והדלתות כללו בראשן חלונות סורגים. אמי הקישה עוד איזשהו קוד ופתחה את אחת הדלתות.

הרגשתי איך הלב שלי עומד להתפוצץ. אני כל כך מתרגשת. אני התגעגעתי אליו. יותר מלכל אחד אחר.

זה היה חדר גדול, כלל בתוכו שתי כורסאות שנראות מאוד נוחות, מאוורר, ושידה עם כיבוד.

אבל החדר נגמר בסופו של דבר אחרי כמה מטרים ומולי התגלתה זכוכית עבה וגדולה שם לא היה מאוורר ולא כיבוד.

מזרון זרוק על הרצפה, אסלה וכיור.

על המזרון ישב אדם.

אבא.

הוא הסתכל לכיוון ההפוך. אך יכולתי לראות מהזווית בה עמדתי את הזקן המוזנח שצמח לו. הוא כבר לא הבן אדם המתוקתק והמטופח שהכרתי פעם.

״דייב יא בן של זונה. אני די בטוח שאמרתי שאני לא מתחיל לדבר עד שאני לא רואה את הבת שלי.״

אמי סגרה את הדלת. השאירה אותנו לבד.

״אבא?״

הוא הסתובב אחורה ואז ראיתי את פניו, מכוסות בזקן בצבע שיערי, עיניו נחושות כמו תמיד, הוא היה בהלם לכמה שניות ואז התקדם לזכוכית.

הוא הניח את ידו על הזכוכית, שפתיו רעדו והוא ניסה להביט בי קצת יותר מקרוב, ״קייט?״

הנהנתי באיטיות. רציתי לבכות. באמת שכן, אבל אף לא דמעה נותרה בבריכה המיובשת שהעין שלי שחתה בה בשבוע האחרון.

״אבא..״ התקדמתי גם כן והנחתי את ידי על הזכוכית, חופפת את שתי ידינו, רק שידי קטנה משלו.

״תסתכלי עלייך... איך השתנת... תראי איך גבהת.״ הוא חייך ובחן אותי, ״את כבר אישה. אישה צעירה ויפה.״

״אני השתנתי?״ צחקתי, ״תסתכל על עצמך.״

גם הוא צחק.

״אבא״.

הוא הביט בעיניי, כל כך השתוקקתי לחיבוק החם שלו.

״למה אתה פה?״

הוא הוריד את ידו מהזכוכית, ״למה את שואלת אם את כבר יודעת את התשובה?״

״כי אני רוצה לשמוע את זה ממך.״