Pull the trigger // smellslikets

13

״לאן אתה לוקח אותי?״ ניסיתי להיראות רגועה, מה שלא כל כך הלך לי.

״הביתה.״

״לא נראה לי שהבית שלי בכיוון הזה״ נשמתי עמוק והוא צחק, צחוק אמיתי וטהור, ״את מצחיקה. זה מעולה.״

הוא הכניס אותי לתוך משרד גדול, השומר הושיב אותי על ספה שחורה עשויה עור משובח ופביו ליטף את שיערי, נרתעתי לאחור, ״כמה גדלת...״

״תתרחק ממני״ ניסיתי להתרחק אך השומר מנע ממני
מלזוז הרבה. למשרד נכנס עוד בחור ולצדו אישה בסביבות גיל ה50, מטופחת ומתוקתקת, לא אחרת מאשר דודה לייזה יימח שמה.

״קייטלין.״ היא חייכה את החיוך הצבוע שלה, ״כמה נחמד לראות אותך חומד, לא חשבנו שנראה אותך כאן ועוד עם הנחש הזה, ריינולדס. אבל זה בסדר חומד, העיקר שאת כאן.״

לוקאס הביט מהצד, הוא בסך הכל כלי במשחק של לייזה, כך גם פביו, כך גם בלייק וכך גם אני.

״לייזה, תגידי להם לשחרר אותי.״ אמרתי לה, נושפת בכעס. היא צחקה ללא רמז של הומור, ״את יודעת מה הבטחתי לאמא שלך פעם?״

לא עניתי, זה לא מעניין אותי.

״שאמצא לך חתן שידאג לך כמו שצריך״ חיוך עוד יותר גדול נמרח על פניה ״פלא ופלא! מצאתי את האחד המושלם.״

גלגלתי עיניים, ״בכל מקרה, החברה תהיה לא שלך, לא שלך לוקאס״ הבטתי בו לשנייה ומיד העברתי מבטי לפביו, ״לא שלך״ החזרתי את המבט ללייזה, ״ולא שלי.״

פניה נפלו, היא כבר לא נראית כל כך מרוצה, ״מה עשית חתיכת ילדה מפונקת שכמותך?!״ היא נבחה, ״למי נתת את החברה?״

פביו שילב ידיו והחל לחשוב, הוא חכם, הוא מחושב, עושה הכל כמו שהוא חושב שצריך ובגלל זה הוא הגיע כל כך רחוק. ״זה לא ברור? החברה אצל הבן של ברוס ריינולדס.״

הוא תפס עם שתי אצבעות את הסנטר שלי וחייך חיוך רחב, ״ריינולדס זו חתיכת אימפריה, הא?״ ניסיתי להיראות לא מורשמת במיוחד.

״לך תזדיין״ הוא הידק את אחיזתו, ״אני צריך להעניש אותו על כך שהוא גנב מאשתי לעתיד את הדבר האחרון שנשאר לה מאביה המנוח״ הוא דיבר במן טון מתנשא, הוא הגעיל אותי, עצם העניין הוא חושב שאנשא לו. גם לא הסתרתי את זה שאני נגעלת.

״תגידו לי ירדתם מהפסים? השתגעתם?!״׳ צעקתי. בתכלס זה היה מיועד למכשפה לייזה ולאיטלקי המפגר. לוקאס לא בן אדם רע, הוא אף פעם לא היה, הוא עושה מה שאמא שלו אומרת לו לעשות. אני לא מאשימה אותו, הוא גדל לתוך זה. לא משנה מה, אבא שלי תמיד ניסה להפריד בין עבודה למשפחה ככה שאני נכנסתי לזה בבום. זה לא עובד ככה, אי אפשר פשוט להיכנס בבום.

״אני לא מתכוונת להתחתן איתך ואני לא מתכוונת להיות הבובה על החוטים שלך לייזה.״

היא צחקה.

״יצא לך כבר להכיר את קולומבו שלנו?״ שאל פביו, הוא התקרב אליי ותפס בשתי אצבעות את הסנטר שלי ובגב אצבעותיו ליטף את הלחי שלי, הבנתי תוך שניות שקולומבו הזה הוא השומר ההוא, ובלייק אמר לי להתרחק ממנו. ״מי נראה לך עשה טובה לעולם והוריד את ברוס ריינולדס?״ אבא של בלייק.

קפאתי, אמרו שזה היה מוות אכזרי ביותר, גולגולתו הייתה סדוקה לאחר 3 פעמים שנדפקה בקיר בטון שנכתם בדמו, מיד אחרי שקילפו את העור מידו בעזרת סכין. הבן אדם הזה מטורף.

״מה אתם הולכים לעשות לי חבורת פסיכופתים?!״ צרחתי, מצומררת, כל וריד בי התמלא אימה. ״שום דבר יפה שלי״ הוא חייך והחדיר את אצבעותיו דרך שערותיי, ״אבל בלייק ריינולדס ייענש.״ הוא ענה בשקט, בטוח בעצמו.

נקודת מבט בלייק
אני מפחיד אותה, זה למה היא קפאה שם, היא שונאת אותי. הרסתי לה את החיים, לקחתי כל מה ששלה, הראיתי לה שהאנשים שהיא אמורה לבטוח בהם זה בלתי אפשרי. רציתי להראות לה את העולם שלי, להראות לה לאן היא נכנסת ואז היא תשנה את דעתה, הצלחתי. אבל באיזה מחיר?

כשהבנתי שאני צריך לדבר איתה הלכתי לכיוון הבר, הרי היא אמורה להיות שם. סרקתי את כל הכסאות ואת כל מי שיושב עליהם, אף אחד מהם הוא לא קייט. אך הארי היה שם, הוא פלירטט עם איזו בחורה אסיאתית, לבושה שמלה כחולה צמודה שמבליטה את קימוריה, היא נראיתה לי מוכרת, היא בטח ג׳יין יאקימטו, החברה הזו של קייט.

התקרבתי אליהם, ״איפה היא?״ הוא הפנה אליי את מבטו וקם מיד, ״אני לא יודע בוס, חשבתי שהיא איתך.״ מה? קיוויתי שהיא לא הלכה לאיבוד. או יותר גרוע.

״ריינולדס״ היא קמה, והביטה בי בעיניה החומות, היא נבונה, ״מחפש מישהי?״

״חברה שלך, קייטלין לנגפורד. ראית אותה?״

היא הופתעה לשמוע את השם של חברתה, ״היא כאן? לא ידעתי שהיא במיאמי...״

״אנחנו פה כבר שלושה ימים. והדפוק הזה״ שלחתי אצבע מאשימה כלפי הארי, ״החליט לא לעשות את העבודה שלו ולשים עליה עין אלא ללכת לעקוץ נשים מאה רמות מעליו.״

הארי שתק, הוא הרגיש רע, אך אני הרגשתי עוד יותר רע, כאילו סערה מתחוללת בתוכי, אני כל כך כועס. מבטי נהיה מאיים מרגע לרגע, הארי שם לב לזה בדיוק כשתפסתי בצווארון של החליפה שלו. דפקתי את הראש שלו על השולחן, שלפתי את האקדח שלי ותקעתי לו אותו בראש. כולם הסתכלו עליי, הברמן, היושבים מסביב לבר, ואלו שמסביב.

ג׳יין פערה את פיה, לקחתי את האקדח שהיה צמוד אליו והושטתי אליה, התעלמתי מכל העיניים שהיו עליי, ״את באה?״

״לאן?״ היא שאלה, עדיין בהלם.

״למצוא את קייט״.

בתמונה: פביו לורנזו
זה ממש לא מובן מאליו, יש כבר 300 הצבעות לספר שלי וזה ממש מרגש אותי. אני מודה לכולם, למי שפה כבר מהיום ראשון, לכולם, תודה לכם! ❤️
עכשיו בואו ננסה להגיע ל25 הצבעות בכל פרק 😎