ברבור שחור

פרק 19: "אתה חייב לי בגדול, בלאק"

אז... אני לא עד כדי כך סדיסטית, החלטתי להמשיך כבר היום כדי שלא תהיו במתח;)
XOXO

*נקודת המבט של בילי*

התגנבתי בשקט לגג הגבוה של הבניין שלנו.

זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי ביטחון מוחלט ולא התלבטתי אפילו לרגע, זה מה שאני צריך לעשות.

אני צריך למות.

מגיע לי למות.

הדברים של בריאן והחברים שלו הדהדו בראשי.

התקדמתי עוד כמה צעדים לכיוון הקצה והבטתי למטה.

אני לא מפחד מגבהים, להפך, אני אוהב להסתכל למטה גם כשאני לא מתכוון ליפול.

זה פשוט כיף להסתכל למטה ולהבין כמה גבוה אני נמצא.

ועכשיו זה מקבל מובן חדש.

אני נמצא בגובה, סוף סוף יש לי ביטחון בהחלטה שלי ואני יודע בדיוק מה לעשות, ואז הנפילה ושוב עליה לגובה.

הוצאתי מהכיס של הג'ינס שלי את הקופסא שבריאן נתן לי והוצאתי משם שני כדורים.

שניים יספיקו, נכון?

בכל מקרה, אני אמות מהנפילה הזאת אז זה לא ממש משנה.

ואין מי שיעצור אותי הפעם, אפילו לא ג'יימס.

למה ברגעים האחרונים של החיים שלי אני חושב עליו?

לא אכפת לי ממנו, הוא בכלל לא מחבב אותי אפילו.

עוד צעד לכיוון הקצה, שני צעדים נוספים ואני אפול למטה.

"בילי, חכה!" שמעתי מישהו צועק, לא זיהיתי את הקול אבל הוא נשמע מוכר.

כריס הופיע מולי וחצץ ביני לבין הקצה.

"אל תעשה את זה, ג'יימס לא שונא אותך!" הוא אמר בדאגה מזוייפת.

"כריס! מה לעזאזל אתה עושה?! אסור לנו להתערב בזה!" רייבן צעקה עליו בתדהמה.

"הוא לא, ואל תנסה לעצור אותי כי אני יודע שלא אכפת לו, אם היה אכפת לו הוא כבר היה מגיע לפה" אמרתי בקול חלול, חסר רגש.

דחפתי אותו הצידה והתקדמתי עוד צעד וחצי לפני שבלעתי את שני הכדורים שבידי.

ההשפעה שלהם הייתה שונה משחשבתי, הרגשתי את כל השרירים שלי מתרפים ולא יכולתי לעצור את הנפילה אבל גם לא רציתי.

הקופסא עם שאר הכדורים החליקה מאחיזתי והתגלגלה על הריצפה.

'זה יעשה טוב לכולם' אמרתי לעצמי.

כריס הביט בי בבהלה ורייבן נראתה בהלם.

העיניים שלי נעצמו והדבר היחיד שהתחרטתי עליו הוא שלא נפרדתי מקייט, זה לא מגיע לה.

לא מגיע לה אח כמוני.

*נקודת המבט של ג'יימס*

החלטנו להתפצל, קייט רצה הכי פחות מהר אז היא תלך לחדר, אני רץ הכי מהר אז אני אלך לגג של הבניין שלנו, וליז תלך החוצה.

רצתי כמו מטרוף במדרגות והדופק שלי האיץ בצורה מסוכנת.

'בבקשה אל תעשה שום דבר מטופש בילי, רק תישאר בחיים' חשבתי והתנשפתי כשפתחתי את הדלת לגג השטוח של הבניין שלנו וראיתי את הסיוט הכי גדול שלי מתגשם.

בילי נפל מהגג, הוא אפילו לא קפץ.

פשוט הרפה את כל השרירים שלו ונפל בשקט למטה.

עמדתי ליד הקצה וסירבתי להאמין.

הוא לא יכול למות. לא עכשיו. הוא רק בגיל של ארטי, הוא לא אמור למות!

"כריס!" דמעות מילאו את עיני כשצעקתי לעזרה.

הוא היחיד שיוכל לעזור לי עכשיו.

"בבקשה תציל אותו, אני אעשה מה שתבקש. הכל. רק תציל אותו" התחננתי בשקט והבטתי בגוף הדומם של בילי שצנח למטה במהירות.

"הכל?" כריס שאל בחשד והנהנתי במהירות.

מיד הוא הופיע באמצע האוויר, תפס את בילי באמצע הנפילה ואז נעלם שוב והופיע מולי.

"אתה חייב לי בגדול, בלאק" הוא אמר.

רייבן הביטה בכריס בזעם, הבנתי למה היא ככה, ולמה היא לא רוצה להציל את בילי.

הכעס פינה את מקומו לאכזבה כשכריס הניח את בילי בזרועותיי.

"הוא לא נושם!" קראתי בפאניקה.

"רק רגע.." כריס הניח יד על החזה של בילי והוא התחיל לנשום מחדש.

"יש לך מזל שהוא עדיין לא מת, אבל כדאי שתיקח אותו לבית חולים" הוא הוסיף.

"תודה" מלמלתי, העיניים של רייבן הביעו כעס ושנאה.

כשהם נעלמו ליז וקייט הגיעו, מתנשפות.

"בילי!!" קייט צעקה בבהלה.

"מה קרה? הוא בסדר?" היא שאלה בבהלה.

"תתקשרי לאמבולנס, מהר" פקדתי.

קייט הביטה בי בתדהמה אבל ליז לא איבדה את העשתונות והוציאה את הפלאפון שלה מהכיס בזריזות.

שמעתי אותה מדברת במהירות ואומרת את הכתובת המיקום שלנו ומשהו על ניסיון התאבדות ואובדן הכרה לפני שהיא ניתקה.

"שלא תעז להבהיל אותי ככה שוב, בילי בוי, כמעט איבדתי אותך" לחשתי בהקלה למרות שידעתי שהוא לא שומע אותי.