תרשי לי

פרק שביעי

מכירים את הרגעים שיש יותר מידי להגיד ובדרך לא ייאמנת המילים פשוט לא יוצאות מהפה, ובחיי שאני צריכה לשפוך את כל הלב שלי כרגע. ויש לי מיליון ואחת דברים להגיד, על כמה שהדרך שבה עשינו הייתה טעות אחת גדולה, והדרך שבה הוא מתנהג לסער היא יותר ממגעילה, ושאני מצטערת אם הוא הבין דברים שונה כי זה לא היה מעבר למגע בקשר הזה. אבל שום מילה לא יוצאת לי מהפה, אנחנו יושבים. פשוט יושבים, ולא מדברים. אבל אני בטוחה ששנינו יכולים להבין מה קורה כאן, כי הייתה לנו יכולת לדבר בעיניים, ועם כמה שמוזר זה נשמע. כשתפגשו את העיניים של יונתן, תבינו על מה אני מדברת. העיניים שלו מביעות את כל הרגש שהוא מרגיש וזה עוצר נשימה ומערער את כל הכעס שאיתו הגעתי. ובשנייהאחת במקום לעמוד מולי אותו יזיז שחטף את הרגשות ובצורה הכי לא נכונה וטובה, עומד מולי אותו הילד הפגוע שרץ עליי כשאבא שלו מרביץ לו, אותו אחד שבא אליי כי בי הוא מוצא את הפינה השקטה.

"אני יודע מה את רוצה להגיד"

הוא פותר את מדבריי מראש אך אני מנידה בראשי בזריזות, זה לא ייגמר ככה. זה לא מסתכם ככה. לא האמנתי בפתירת דברים מבלי לדבר על הכל, כי חושבים שהדברים נפתרים ככה. מבלי לדבר אבל כל אחד שומר את הדברים בפנים וברגע שמשהו קורהכל מה ששמרנו עד כה מתפרץ. וזה קרה לי לא פעם ולא פעמיים, והמוסר השכל הכי גדול שיכולתי לקחת זה לדבר על הכל. מבלי להחסיר פרט. כי רק כך דברי נפתרים בדרך הטובה ביותר.

"אני מצטערת יונתן, אם הבנת אותי בדרך הלא נכונה."

אני מתחילה והוא ישר נאנח וגורם לי להרגיש עם עצמי עוד יותר רע, אם זה אפשרי בכלל. וזה לא יעזור אם אהיה רכרוכית בקטעים האלה, ולא משנה כמה פעמים במהלך השיחה הוא יאנח או יגלגל עיניים הוא צריך לשמוע את זה. הוא צריך לדעת.

"אני לא תיכננתי שזה מה שיקרה, ומההתחלה חשבתי שסיכמנו שזה לא יותר מקשר של מגע, וברור שאתה אחד החברים הכי טובים שלי בלי קשר. ואתה מספר לי ואני מספרת לך, ובאמת יונתן שהלוואי והייתי מרגישה אלייך משהו,  כי אז הכל היה פשוט יותר כי אני באמת מאחלת לעצמי גבר כמוך. אבל אני לא, אני לא מרגישה אלייך את מה שאתה רוצה שאני ארגיש אלייך. ואתה תסלח לי, כי אני לא מסוגלת להיות בלעדייך. והיחסי יזיזות המפגרים האלה היו הרעיון הכי גרוע שיכלנו לבחור לעצמנו. וזה מכניס רק צרות, ואני נשבעת שלא ראיתי את זה מדרדר לרמה כזאת. ואני באמת לא רוצה שזה יגרום לנו לאבד את החברות בנינו"

אמצע יום שישי, והקידוש מתקיים עוד דקות אחדות. בשבע על השעון, ואני עסוקה עמוק בתוך החרא שאני הכנסתי את עצמי, זה אשמתי. וזה מרגיש כמו חרא.

"את יודעת. אני כל הזמן האמנתי שאת רואה בי מעבר לאיזה מישהו שנוגע בך, כי חשבתי עד איזה רמה תגיעי לשכב עם מישהו בשביל הצרכים שלך. זה זין. ואני חשבתי שאני יכול להגיד לך ולספר לך דברים. אבל ברגע שבא לך איזה כדורגלן את שוכחת מאיפה את באה את שוכחת את החברים שלך. וחבל סהר, חבל שזה ככה. לא דמיינתי שמה שיעניין אותך וימשוך אותך זה כסף תהילה ובני זונות שברגע שיקבלו את מה שהם צריכים ממך הם יעיפו אותך קיבינימט לחורבה שממנו הגעת"