בסך הכל היו 12 שנות לימוד הכוללות בתוך מערכת החינוך, המערכת המחנכת כביכול. מנקודת המבט שלי עשתה בידיוק ההפך, מערכת החינוך של ישראל כעת בימים אלו לא מחנכת-אלא משעבדת ילדים להיות מכונות שקוראות ומעכלות. לא משהו שכל אחד יכול לעושת, במיוחד לא עם הדורות החדשים שמגיעים עם הפרעות קשב לא מהעולם הזה.
אם במזל תצאו עם מחנכת שאשכרה אכפת לה ממכם, היא תעזור. במקרה השני היא תשים עליכם זין כמו שמערכת החינוך שמה עלייה, מעין גלגל אינסופי. שאמור לחנך אותנו בסופו של דבר.
מצחיק.
אני לא חושבת שמישהו מהבית ספר שלי בשכונה אי פעם קיבל חינוך מהבית ספר, מקסימום מכות, צלקות לחזור איתם הבייתה, אולי איזה ריב טיפשי או מבחן נכשל. זה לא חינוך, זה שטויות. זה משהו שאמוא לסדר לנו את החיים.
אבל איפה להיות בני אדם? מה אם ללמד לסלוח? לאהוב? זה ללמוד בעצמך, ואז יש אנשים מסריחים. בידיוק מהסיבה הזאת, כי היה למוסדות החינוך שתיים עשרה שנה ללמד אותנו, אבל הם החליטו שמתמטיקה יותר חשוב מלהיות בני אדם, שאני צריכה ללמוד לחפוף משולשים ולא לעשות חרמות. מה עכשיו אומר ראש משרד החינוך?
אולי גם עליו עשו חרם שהיה קטן, אולי גם את הילדים בכיתה שלו העדיפו ללמד את משפט פיתגורס ולא התנהגות אנושית.
"אין כמו ימי שישי בבוקר"
אני ועדן צופות בגברים שלנו מניחים תפילין ומחייכות, אין יותר מרגש ויפה מזה. בשיא הרצינות.
"סהר?"
עדן שואלת במעט לחדש ואני מסתובבת להביט בה.
"את מרגישה קרובה אליי?"
היא שואלת ומעט משפילה את ראשה, אני נשארת מעט דרוכה ומתלבטת מה לענות לאחותי הקטנה, שלא בידיוק כל כך קטנה כי הבחורה הצעירה גדלה והיא כבר בת עוד מעט שש עשרה.
מעולם לא הייתי כל כך קרובה לעדן, לא יודעת את הסיבה המדוייקת, היא די סגורה בתוך עצמה ולא פתוחה עם כולנו, וזה משהו שמחבר אותי ואת כל הסובבים שלי המעיין פתיחות הזו. ותמיד הרגשתי לא רצוייה כשניסיתי לדבר איתה, אני לא יודעת מאיפה הגיעה ההרגשה אבל היא קיימת.
"את אחותי הקטנה עדן, ברור שאני מרגישה קרובה אלייך"
אני משקרת, אבל אני לא אעליב אותה עם האמת המרה, ואולי עם השאלה המוזרה הזאת דווקא הקשר שלנו יתפתח לטובה ואני אבין שזה כן מפריע לה.
"עם עומרי-את פשוט כזאת פתוחה, ואני תמיד מרגישה בצד"
היא מתוודה והלב שלי מתחיל לפעום במהירות, זה מה שהיא הרגישה ממני? אני אחות מחורבנת כוסעמק.
"היי יפה שלי, עומרי קרוב לגיל שלי בהרבה ממך, והחברים שלי הם שלו. זה לא אותו דבר ואל תשווי בניכם, את רוצה שנלך לקניות קצת בראשון? נעשה יום כיף? מבטיחה לשלם"
אני אומרת בחיוך, מנסה לרכך אותה בעזרת קצת בגדים, כי אני שומעת שלאחרונה היא מתלוננת לאמא שאין לה הרבה בגדים, אבל אין לנוכסף מיותר לבזבז.
YOU ARE READING
תרשי לי
Romance״איזה שטויות את מדברת באמא שלך... איך תזמיני אותי לחתונה שלך- אם אני זה שמתכוון לשבור את הכוס?״ - הרבה יותר מסתם סיפור, רגיל רגיל אבל עם עוד כמה ערכים להמשך החיים.
