תרשי לי

פרק תשעה עשרה

התקבלה אזעקה בשדרות שוב ואני מזועזעת מהמצב הנורא שכרגע מתקיים בישאל, המצב הזה שמשפחות חיות בפאניקה וילדים שמקבלים טראמות מרעש האזעקה הנורא.

באתי ממשפחה ציונית במיוחד, שלימדו אותי שגם אם יש דברים רעים- בנינו את הבית הזה שמכיל יותר משמונה מיליון איש כמה ידיים מיוזעות. ושלהעריך הכל.

אילנה כבר יושבת לקפה בבוקר של שבת, אני גמורה וההנגאובר מכה בי חזק. כמה שיחות שלא נענו מסער ואני לא טורחת אפילו לצלצל בחזרה, הרשתי לעצמי יותר מידי, ונסחפתי. וזה כואב, באמת שזה כואב. למרות שההיכרות בנינו לא הייתה ארוכה עד מאוד, אבל נפתחתי אליו הרבה מעבר למה שציפיתי. למרות שהבטחתי לעצמי שלא, זה קרה.

"אני מרחמת שם על המשפחות, תדמיינו מה זה. הם חצי חיים במקלטים"
אילנה אומרת בכאב ושותה מהקפה, בעודי מהנהנת מהכורסא המרוטה.

"אני לא מבינה למה הם פשוט לא עוברים משם, אם החיים שם כאלה גרועים. שיעזבו לאיזה עיר אחרת למה מה קרה"
עדן אומרת בטיפשות ואני מגכחת במעט זילזול.

"את חושבת שזה פשוט ככה לקום ולעבור? דירות יקרות, ובכל מקרה שאם כולם יעברו דירה אז הם מנצחים, למה כמה טילים מפחידים אותנו?"
אני אומרת במעט כעס, יעברו דירה- מה נשיג מזה?

"מעניין אם מתישהו יהיה פה איזה הסכם שלום"
ליעד ממלמל וכורך את ידו סביב גופה הצנום של אגם שמחייכת בתגובה ונושקת ללחיו.

"אני יכול לחתום שלא"
אימרי מתערב ואני חושבת, מה הסיכוי שאחרי שנים של סיכסוך בלתי נגמר זה יגמר בהסכם שלום? שאחרי כל החיילים שהרגו וחטפו, כל הפצצות והפיגועים- האם זה בכלל יכול להיגמר מתישהו? יש לזה סוף?

"מסכים איתו"
עומרי מתערב מיד אחריו וחוטף את האפרסק הבודד שהונח על השולחן.

"נודר החיים שלנו יכלו להשתפר בכמה רמות בזכות ההסכם המזויין הזה"
ליעד אומר בבוטות ואני מהמהמת בעצלנות לפתוח את הפה, אני אחרי כמה כדורים נגד כאב ראש, אבל היום הזה לא יעבור לי חלק, ולצערי גם אתמול זה לא היה מימי השישי האהובים עליי. ואני מרגישה שאני חייבת לצאת לאיפשהו, אבל תקועה לי משמרת לא קלה היום בבר.

אני זוכרת את צוק איתן יותר מכל מלחמה, אני זוכרת את כמות האנשים שהכרתי שהשתתפו במבצע, אני זוכרת את הפחד ששרר בשכונה, הכרתי וידעתי על כל אדם מהשכונה שיצא למבצע, כום הכירו. היינו מתפללים בשבילם כל בוקר, קבוע במקלט מאורגן.

אני זוכרת את עצמי מתפרקת בשקט בסוף היום, כי ברוב המשפחות היו כאלה שיצאו למבצע, אבא שלי אמר לי שאני צריכה להיות חזקה בשבילם. זה לא זמן בשבילי, ולפעמים צריך לשים קצת את הרגשות בצד- כי יש אנשים שברגעים הללו זקוקים לזה יותר.

אני זוכרת את הטירטורים הבלתי נגמרים של כולנו, היינו חבורה כבר מאז. אולי לא כולנו עוד היו שם, אבל רובנו. היינו עוברים בבתים המשפחות של אותם החיילים שיצאו להגן עלינו, על כולנו. יושבים איתם ומדברים, מנסים להסיח את דעתם מהדבר הכי חשוב ונורא שקורה ברגעים אלה.