תרשי לי

פרק עשרים ושמונה

יום שישי אחרי הצהריים כבר, שעת התה והעוגיות, העוגות וכל המתוקים האהובים עלינו כבר הגיעה.
אני יושבת ליד סער, שמדבר עם אבא כבר כמה דקות טובות, הוא כורך את ידו סביבי ונושק ללחיי בעדינות, ממשיך להקשיב לשיחה.

כל השכונה כבר מכבדת את סער, ורק מחכים לשיחה איתו, הוא נהיה פה מעיין סלב. ואני באמת נהנית מהמצב כי פחדתי שלא יקבלו אותו כאן. אחרי תום בכללי הפחד לצאת עם כדורגלן, את תום בכלל לא הוצאתי, או שהואא לא הוציא אותי. לא בריא משני הצדדים, אבל אני פתוחה עם סער יותר מתמיד. והמצב כרגע באמת מעולה, והוא מסתדר עם המפשחה שלי והחברים ואין סיבה שלא יגיע או יבלה איתנו.

"גבריאל"
הקול שלי יוצא מופתע מתמיד לראות אותו מולי, גבריאל נראה שונה מתמיד. הכיפה שעוטה על ראשו היא היחידה שמסגירה את זהותו. כרגע עוד כמה קעקועים נוספו, עגיל טראגוס, ג'ינס קרעים קצר, ומכופתרת לבנה. הוא מחייך אליי חיוך, שנראה שלם ויפה.
אני מתנתקת מהאחיזה של סער, שמביט בתהליך, אני ניגשת לחבק אותו, מתרוממת על קצות אצבעותיי וכורכת את ידיי שלידו היו נראות קטנות.

"אני בסדר סהרו, הכי טוב שהייתי"
הוא לוחש ומתנתק מהחיבוק, כברשבוע שלא ראיתי אותו. הוא עבר לגור בדירה עם שותפים ולא היה זמין כמעט ובכלל, והתפלאתי שהגיע.

הכי קל לייעץ לאנשים, אני מניחה שלכל בת יש את החברה שמייעצת על הזוגיות ואף פעם לא באמת חוותה אותה.  אני משערת שלייעץ לאחרים זה קל הרבה מליישם בעצמך, אני יכולה לייעץ לחברה לפתוח את הלב בפניי מישהו, להביע את רגשותייה לאותו אדם. אני חושבת שמלירן לא באמת התוודתי על אהבה לבן זוג מסויים, ואולי זו אחת מהסיבות שמערכות היחסים שלי לא פעלו כשורה.
אני יודעת שיש דיבורים ויש מעשים, והמבאס בחיים זה לדעת לבחור פעם בזה ופעם בזה, וליישם דיבורים זה קשה ואף בלתי אפשרי, כי ברגע אחד אתה מרגיש בעל כוח עליון, אין מעליי ואני כרגע מלאת אנרגיה וכוחות ובעלת אומץ שאין כמוהו. חמש דקות אחרי זה, הביטחון יורד וכל ה"מעשים" שתיכננתי לעשות לפניי, כבר נראים בלתי. הכי קל זה לייעץ לאנשים, ולא ליישם בעצמך.

"זה סער"
אני מציגה את סער, בוחרת להתמודד כרגע עם זה במקום אחר עם שיחות קנאה מצד סער. למרות שאני די אוהבת אותן.

"אהלן גבר"
סער אומר בקול צרוד ואדיש, לפעמים זה פשוט לא יאומן ההתנהגות שלו איתי וההתנהגות שלו עם אחרים. הם לוחצים כיף גברי וסער מחייך אליי חיוך צדדי.

"את וכל הידידים שלך בסוף תהרגו אותי"
סער לוחש לי באוזן ואני מרימה את המבט אליו, מחייכת קלות ועוקפת אותו למזוג לעצמי עוד טיפה ערק.
משום מה ההרגשה של לחזור לאהוב מישהו, לפרפרים המוזרים האלה. ההרגשה היא טובה. ולא זכרתי אותה ככה.

הערב כבר מגיע ואנחנו מתחלקים על פי מקומות ברחבי הבית, סער וכל החבורה-כרגע בלי אגם וזה מוזר מתמיד. יושבים בחדר שלי, סער התחבר איתם במהירות ואני נשענת על הקיר מביטה בהם בשמחה, כרגע זה נראה שטוב. בלי עין הרע כמובן.