תרשי לי

פרק עשרים ושש

חמישה חודשים אחרי הפרידה שלי, הפרידה הכי קשה שלי. עם לירן. הבנתי שלעבור הלאה זה לא פשוט. אפשר אולי לעשות הכל כדי לשכוח מישהו, אבל הזיכרונות לא עוזבים בכזאת קלות. חייבים לעבור את כל המצבים,
לפעמים יש את הימים שכמעט ולא חושבים. ואז זה פשוט, זהו עברתי הלאה. זה לקח כמה ימים אבל הינה, לא חשבתי עליו כבר כמה שעות.
לפעמים מתגעגעים כל כך שמרימים טלפון ומתקשרים. הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות.
ואחרי שמשתדלים כל כך, זה עדיין לא עוזר. עדיין מתגעגעים.
מתגעגעים בכל דקה, בכל דבר שהיית עושה איתם ועכשיו לבד.
מסתירים את האמת מחברים, כי כבר עברו איזה חודשיים, וכמה אפשר לחשוב על אותו אחד?
אז מתנהגים כרגיל, שלא יחשבו שאחד יכול לשנות אותכם ככה.

אפשר אולי לשנוא אותם על כל דבר רע שעשו, אבל בסופו של דבר הלב יודע כמה אתם אוהבים אותם אחרי הכל.
אפשר להרגיש אותם בשירים, סרטים, בעצם בכל מקום.

אפשר לספר לעצמכם את השקרים הקבועים, שאני כבר לא בעיניין שלו- אני מאוהבת בעצמי.
אבל למה אתם רואים אותם בחלומות?
למה כל פרצוף מזכיר אותם?

בגלל שהאמת היא שאנחנו לומדים לחיות בלעדיהם, וזה מה שאנחנו קוראים לו- להמשיך הלאה.
כשמבינים שלהיות איתם פוגע בכם, אבל להפסיק לאהוב אותם זה לא אפשרי, זה פוגע עמוקות.

האמת שהפתרון היחידי שעובד ועוזר להחלים, להילחם במחשבות ולהזכיר את סיבות הפרידה. החיים עובדים ככה, החיים ממשיכים הלאה ולומדים לחיות בלעדיהם, אי אפשר להתקע על כל אחד.

אחרי כמה זמן, תמצאו את השלווה. תבינו שהכל היה לטובה, כי כרגע אתם מרגישים טוב מתמיד. ולקח זמן, זה לוקח באמת.
איך חיים בלעדיהם?
חיים טוב.

השלווה לא נמצאת באדם או בזוגיות כלשהי, השלווה נמצאת בכל בנאדם לבדו. זה תמיד היה בתוכי ובתוך כולם, אבל תמיד מחפשים מישהו למצוא בתוכו, כשבעצם נאבדים.

האמת היא שזה לא פשוט, אין ספר או מורה שמלמד את זה, וזה לא מקצוע. זה חתיכת תהליך, שאנשים מכחישים.
אל תשקרו לעצמכם, אתם לא יכולים להפסיק לאהוב כי אתם שונאים מישהו.
זה סימן שאתם צריכים לסלוח כדי להמשיך.

הפרידה שלי עם לירן,
גרמה לי להישקע בבוץ הזה, עמוק בהרבה מהסיפור עם תום. תמיד הייתי בחורה של אהבה, הייתי בזוגיות תמידה עם תום. אחרי הסיפור עם תום החלטתי שאני מפסיקה לזמן מסויים,
כי אהבה פגעה בי.
ולא פעם.
ציפיתי לאהבה כמו בסרטים, כמו צ׳אק ובלייר, או מרידית׳ ודרק, אפילו מוניקה וצ׳נדלר. או שזה היה רוס?

לא קיבלתי את זה, הפרידה הייתה כואבת משחשבתי. למרות שהסיבות לא היו נוראיות, הוא עבר דירה בסך הכל. אבל האהבה שלי אליו הייתה ענקית. אני חושבת שהוא היה הבן זוג הכי רציני שלי, היינו כמעט ושנתיים ביחד. כל תקופת התיכון.
והיו תקופות קטנות של פרידות, אבל אף פעם לא הצלחנו להיות לחוד. זה כאילו משהו החזיר אותנו אחד לשני, ובגלל זה זה כל כך כאב, המחשבה שלא משנה מה נחזור אחד אל השני. גם לא בריאה וגם לא נכונה,
כי בסופו של דבר הוא עבר לשרת רחוק ממני , החצי השני של הארץ. חזר פעם בחודש, והעדיף לבלות עם חברים.
שם זה כבר נגמר.