תרשי לי

פרק עשרים ושתיים

"וואלה אני אומר לך- אין צורה להתנהגות כזאת"
דוד מתבכיין בהמשך לכל העשר דקות האחרונות שדאגתי להביא לו שתייה שתשפר במקצת את ההרגשה שלו.

"אני אשכרה תקוע בין שני צדדים במשפחה שלי בגלל ירושה מזויינת, מה אני אמור לעשות?"
הוא עובד עצות ואני מושכת בכתפיי, באמת שאני לא יודעת מה הייתי עושה במקומו.
הדבר היחיד שאני יכולה להגיד בפה שלם זה שאין כמו המשפחה שלי, וזה הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים. והדבר היחיד שאשכרה יציב בחיים שלי.

ריבים בתוך המשפחה כנראה הריבים הכי קשים לבנאדם, לא חסרים הריבים הקטנים האלה, כי את אלו יש בכל משפחה- השעה מאוחרת לא לצאת, ובכל מקרה מתגנבים. בזבזתם הרבה כסף אני לא נותן יותר, הולכים לבקש מאמא. קיבלתם נכשל במבחן במתמטיקה.

אבל יש את הכמה רמות מעל, יש את הריבים בין הדתות, שדתי רוצה להפוך לחילוני- אלו בין הגרועים ביותר. וכן אני לא אוכל לשפוט על שלא אחווה את זה על בשרי, וזה מובן שזה משהו קשה, אבל בחיים עצמם, אדם לאדם. לא צריך לכפות עליו אמונה משום צורה שהיא, וזו היא דעתי.
ולאחרונה גם חוויתי את זה קרוב, גבריאל היה השכן שלי קרוב לחמש שנים, גר עם המשפחה שלו שהיו נראים באמת מאושרים, הייתי צופה בו מידי פעם בשעות התפילה במרפסת לבד-יום אחד ניגשתי אליו, שאלתי מה העיניין. הוא פתח מולי, הוא לא מרגיש שייך, הוא לא מרגיש חלק מהאוכלוסייה החרדית-דתית שהוא חי בתוכה. הוא היה נראה באנת אובד עצות, מתוסכל. ובכללי בשיחה התגלה לי מעבר לבחור החרדי-דתי שגר מולי, הוא סיפר לי על השאיפות ששלו, ולימודי תורה לא היו ברשימה, הוא שאף ללמוד משפטים בניו יורק ולצאת מהשכונה. הוא לא מצא את העיניין שאוכלסייתו מצאה בתורה, הוא כמובן אהב את אלוהים. אבל לא ברמה כזאת, הוא התחמק מתפילות ומישיבות בחדר של לימודי התורה.

שבוע לאחר מכן, הוא ישב במרפסת, הפעם בלי החליפה, רק עם כיפה. הוא ישב עם סיגריה, וראיתי קעקוע קטן מבצבץ מפתח חולצתו, שוב הייתי מבולבלת- ושוב הסקרנות ניצחה וניגשתי אליו, הפעם הוא היה שקוע בחרא. הוא סיפר לי שהם מתעלמים ממנו, שהוא כמו אוויר בשבילם. וששבוע הבא- יש שבעה עליו, הם אשכרה הרגו אותו.

אני שוב אחזור על זה שלשפוט מבחוץ זו לא חוכמה גדולה, אבל ברגע שעושים על אדם שבעה, זוהי רמה אחרת. ועבר את גבול הטעם הטוב ממש ממזמן.

גבריאל ישן אצלנו כמה לילות, וכעת הוא מחפש עבודה קרובה כדי לממן דירה בשכונה, אני כבר ממזמן ויתרתי להבין את העיניין הזה. כי זה היה נראה לי קיצוני, וכמובן ששלחתי את ההורים שלי לביתו הקודם-להכניס קצת שכל בהורים שלא הבינו שהדבר הכי חשוב זה שלדאוג שלילד יהיה נוח במסגרת שהוא בתוכה.

יש את הריבים על הכסף, כמו במקרה של דוד. ירושה, או סתם עיניין של אגו. וזה אחד מהמסריחים, כי לא מערבבים כסף ומשפחה. זה חוק לא כתוב.
"עדיף לא הייתה מורישה כלום, עינאל העולם"
הוא דופק את אגרופו בשולחן ואני מהבהלה קופצת במקום.