תרשי לי

פרק שלושים ושלוש

לב שבור, ואו. לא חוויתי את זה כבר, כמה זמן. אני זוכרת שישבתי לפני עשר שנים, שאלתי את אמא שלי, איך זה מרגיש להתאהב, הייתי בטוחה שאני ועופרי הבן מהכיתה זה לחתונה. היא סיפרה לי, שבכל פעם שמזכירים את השם שלו הדופק עולה, והפרפרים זזים. כל פעם שרבים, זה מחרבן את כל היום. אני זוכרת שחזרתי לחדר בבילבול, לא הרגשתי ככה עם עופרי, ולא עם כל השאר שאחריו. הייתי מאוהבת, אבל אף פעם לא הרגשתי את ההרגשה שכולם מדברים עליה. עד עכשיו.

כי זה ההתחלה, ואתם לא תמצאו את עצמכם חושבים- שאולי מחר, תתקשרו. ומי שיענה לכם הפעם הוא המשיבון, הלקוח אינו זמין כעת, מחר, מחרתיים, וגם לא בעוד שבוע.

אני פותחת את הארון שלי, שוב. מבולגן. כמו החיים שלי כרגע, אני שולפת את הגופייה שיפון הלבנה שלי, איזה ג'ינס יפה. לא מתעניינת בלהסתכל למראה, כי שום גבר לא יעניין אותי היום. רק אחד. אני לוקחת מסטיק, דוחפת טישו לאיזה כיס במכנס. מורחת גלוס מטופש על השפתיים שלא עוזר לי אפילו בקצת להרגיש יותר טוב עם עצמי. אני משפריצה על עצמי קצת מהבושם האהוב עליי, ועליו. ויוצאת.

"בואי יפה שלי"
אימרי מחייך אלי מרחוק, אני עוצרת את הדמעות שלי. ומחייכת בחזרה. הוא כורך את ידו סביבי ואני מחייכת כשהוא עומרי ליעד ואני נכנסים למכונית שלו.

"הרבה זמן לא יצאנו כולנו"
ליעד מעיר ואנחנו מסכימים בהינהונים, האווירה באוטו לא רגילה. כולנו לא מרגישים בנוח והמתח מורגש באוויר ללא ספק. אימרי פותח את הרדיו, ושיר עצוב נפתח לו. אני מחייכת שהוא מעביר במהירות את השיר, אך גם השיר הבא, והשיר בתחנה שאחרי, וגם זאת שאחריה. דומים ומכאיבים. לבסוף הוא מתייאש ומשתיק את הרדיו.

"את בסדר?"
ליעד שואל אותי בלחש, רק שנינו שומעים. אני מחייכת, ומנידה בראשי. אני רחוקה מלהיות בסדר.
הוא אוחז בידי.

"אם את רוצה, מסתובבים עכשיו. אני מצטער שזה לוחץ לך"
הוא מדבר אליי בלחש ואני נדה בראשה שנית.

"הכל טוב, אני צריכה את זה. אנחנו"
אני אומרת, מקווה בלב שמה שאני אומרת הוא אמיתי, וההרגשה הנוראית שעוטפת את הלב שלי תעבור, וכמה שיותר מהר.

אנחנו עומדים בכניסה למסיבה, זו מסיבה של ידידה קרובה רחוקה של כולנו. המשמעות- אנחנו קרובים בשבילה, היא רחוקה בשבילנו. המכרים של כולנו באים לברך אותנו לשלום, אני מחייכת לכולם, מחבקת אותם. משום מה כל הסיטואציה מרגישה לא אמיתית, ואני לא מרגישה בתוכה בכל המשמעות של המובן.
אני שומעת כמה משפטים של אנשים שמדברים עליי ועל סער, קטע שהם לא יודעים כבר. מפתיע.
אני מניחה שסער עוד שעה ילך להתנחם אצל איזו מכרה כשאני אבכה עליו בבר, אני מנערת את ראשי מהפרצוף המוכר שלו ומהמחשבות המציקות שלי.

"כמה זמן שלא ראיתי אותך. ואו"
עידו אומר לי ומחייך, המבטים מופנים כולם אלינו, החיבוק של עידו ושלי נמשך הרבה יותר זמן מהמצופה, ואני נזכרת בחבר בין הטובים שלי, בחיבוקים שלו. ומבין כל החיבוקים שקיבלתי עד עתה, אני מוצאת את עצמי מתנחמת דווקא בשלו. אני משערת שהוא מבולבל, וגם כולם שהם רואים את ה"בחורה של סער" במסיבה מתחבקת עם בחור לא מוכר כבר שלוש דקות. אבל זיבי.