תרשי לי

פרק שלושים ושש

סערת הרגשות שלי שפגשתי בסער הייתה בלתי יאומנת, ביחד עם כל העצבים שתקפו אותי אני יותר מידי מתגעגעת אליו. אבל כבר החלטתי מה אני עושה.

"סער עזוב אותו"
אני אומרת ומושכת אותו מעט משם כשהוא ממשיך להפנות לי את אותו פרצוף זועם ממקודם, אה הוא עצבני? מצחיק. הבחירה הנוראית שהציב לי הייתה הדבר הכי נורא שעשה לקשר שלנו. אבל אם אני כנה עם עצמי, זו הייתה אשמתי. ואני לא יודעת מה יותר מכעיס אותי יותר בסיטואציה הזאת. הכל לוחץ עליי לאחרונה, ואני מרגישה שאני משתגעת.

"אני צריך לפחד שכל פעם שמשהו יקרה בנינו את תברחי למישהו אחר?"
הוא שואל בעצבים ואני מגכחת בזילזול ונדה ראשי, הוא לא ייאומן.

"שכחתי שאין כזה דבר ידידים אצלך בעולם, אתה יודע- כאלה שלא רוצים רק לזיין. זה קיים סער, אנחנו בשנות האלפיים. תתאפס על עצמך"
אני מפצירה בו בכעס, לפעמים אני באמת תוהה איפה סער גדל, שידידות בין גברים לנשים היא לא אפשרית. אני גדלתי עם גברים כל חייי לאחר שנפגעתי מבנות כל חיי, כי בנים זו לא אותה הסביבה הרעילה של קבוצת בנות.

"את משגעת אותי"
הוא מתיישב בכיסא במרפסת לא לפני שבועט בעמוד המרפסת שבצד, הוא טומן את ראשו בין ידיו ונאנח. אני מתיישבת בכיסא ליד, אנחנו מרוחקים יותר מתמיד.

"אתה עשית משהו שלא עושים סער, אתה לא יכול להכריח אותי לבחור בין הדבר שחיכיתי לו כבר כל כך הרבה שנים, אשכרה הזמנתי אתה מבין את זה? אתה מבקש ממני לוותר על החברים הכי טובים שלי, על המשפחה שלי."
אני נושמת עמוק, מביטה בו. מרימה את ראשו בעזרת ידיי, ומשלבת את ידנו. הקידוש עומד להתחיל.

"אני אוהבת אותך, בבקשה ממך סער. אל תכריח אותי להחליט. אתה יודע שאנחנו נתגבר על זה אם נרצה, אני אוהבת אותך. אין משהו שעוצר אותנו אם נרצה, תטוס איתי, נעשה את הטיול הזה. זה יעשה טוב בשביל שנינו. סער, אני מבקשת ממך."
אני משתדלת, מתאמצת. הוא מביט בי בעדינות, ומצמיד את שפתינו בחוזקה. אנחנו נלחמים על הנשיקה. ולא מתנתקים, למרות שהאוויר כבר נגמר.

"את מבקשת ממני לבחור בינך לבין הכדורגל. אני אמרתי מה שאמרתי סהר. אני אוהב אותך."
הוא אומר ומנגב את הדמעה שירדה מעיניי. בשביל זוגיות עושים וויתורים, זה לא חדש. רומיאו ויוליה הדוגמה המושלמת לכך. אבל אנחנו לא רומיאו ויוליה, ואולי אלוהים לא רוצה שנסיים את הסיפור שלנו ביחד. העיניים שלי ספוגות בדמעות ואני מביטה בו, דמעה זולגת מעינו, ואני מחייכת בעצב, הכל תלוי בי אה?

אני יודעת שעומרי ואימרי וליעד לא יסלחו לי, על הטיול שאנחנו מתכננים עוד שנים רבות לפני סער, אני גם לא הייתי סולחת בכזאת קלות להם. ומעבר לזה, אני לא יודעת עד כמה הזוגיות שלי ושל סער תשרוד גם אם אשאר כאן, שווה לי? שווה לי להקריב את כל זה בשביל אהבה? האם אהבה שווה בכלל את כל הוויתורים האלה?