תרשי לי

פרק שבע עשרה

התאהבות, מה אנשים אומרים על אהבה? בדרך כלל בסרטים זה נראה לא מהעולם, משהו שכולנו נרצה לחוות, לשנות את הילד הרע, להתאהב במישהו מטורף שיקריב את כל העולם בשבילכם, ויהפוך הרים בשביל לרצות אותכן.
מצחיק, הכל מתפוצץ בחיים. זה לגמרי אירוני ומטומטם, זה לפתח ציפיות שיקריות. ובמבט לאחור הייתי אומרת לעצמי את זה ומשננת, זה בחיים לא כמו בסרטים או בספרים.

אולי, אולי לא באמת חוויתי את הריגוש המטורף ואת הלהט הבלתי נגמר, אבל מה שחוויתי גורם לי לא לרצות לחוות, כי כאב של אהבה כואב בהרבה יותר מפיזי, הוא מרכיז כמו חמישים לידות, ואלפי מחזורים קשים. כאב של לב שבור זה כאב שאי אפשר לתאר במילים.

אקח את זה לרגע לצד החיובי ואספר שזה דבר שרק מחזק אותכם ומלמד אותכם לעתיד וזה באמת מבגר כל אחד, מה שכן-לא אאחל לאף אחד לעבור את זה. ביחד עם זה שזה מבגר וגורם לכם להתמודד עם הדברים הקשים ביותר בחיים, זה דיכאון של ימים במיטה, חוסר יציאות ומצב רוח מחורבן.

"יאללה סהרו זזים"
סער נכנס רטוב מאחרי מקלחת, ביחד עם התיק כדורגל של מכבי תל אביב. אני מהנהנת ונשרכת אחריו אל האוטו, כבר שמה את המשקפיים והצעיף של מכבי, כמו שתירגלתי לא פעם במוחי.

"מקצוענית"
סער מלגלג בזילזול ואני מגלגלת עיניים שהוא מתניע את האוטו.

"אליי?"
הוא שואל ואני מושכת בכתפיי בחוסר אכפתיות. רק לא רוצה שנגיע לנושא שיחה הזה, אלוהים תהיה איתי בבקשה.

"יאללה בואי"
הוא תופס בידי ופותח את דלת האוטו, אני מרימה גבות בחיוך ציני והוא צוחק ומגלגל עיניים.

"איך היה המשחק?"
הוא שואל בחיוך, למרות שאני יודעת שיש משהו מאחוריי, תום. לעזאזל.

"היית טוב, אתה צריך לשמוע את זה ממני?"
אני שואלת והוא מחייך חיוך מעט שחצני ומעט ילדותי.

"זה יותר כיף לשמוע את זה ממך"
הוא אומר ואני צוחקת, מרגישה את הלב שלי מקפץ בפנים. אני נעצרת ומאבדת ריכוז, הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה עוד כדורגלן בחיים שלי. זה באמת לא משהו שאני מאחלת לעצמי לעבור שוב, אשכרה סיוט מתמשך.

"נזמין אוכל?"
הוא מעיף את המפתחות הצידה, ואני שוב נפעמת מגודל הבית- יותר גדול מהשכונה, ויקר ממנה פי שישה ללא צחוק. אבל אנחנו אנשים שונים לחלוטין, והפכים הכי גדולים שאפשר לתאר, ובמקרה שלנו הפכים לא משלימים אחד את השני.

"את יודעת? הבית הזה לא טוב כמו שהוא נראה"
ההערה הזאת מצלצלת לי מוכר ומעלה לי דה ז'ה וו מפעם קודמת.

"אני מעדיף בית כמו שלך"
הוא אומר ואני צוחקת צחוק חסר הומור, הייתי מוכרת כלייה לבית כזה.

"לא מבחינת הגודל, מבחינת המשפחתיות, הארוחות, אין לי את זה. מה זה שווה? זה בסך הכל כסף, כסף לא קונה אושר. הלוואי שהיה"
הוא אומר ולוגם מהבירה, אני מביטה בו במעט הערצה, הוא נותן לי נקודת מבט אחרת על החיים שלו ונקודת מבט אחרת ממה שתום סיפק לי ללא ספק.