תרשי לי

פרק שלושים ושתיים

בקרים עם סער היו קסומים, אולי הלילה שלפני היה כנראה קצת יותר. והאחרים לא משתווים בכלל לרמה של סער, ואני יכולה להגיד בפה מלא שזה שונה כשעושים את זה מתוך אהבה אמיתית. ויום כיפור עבר גם הוא, ואפשר להגיד שזה אפילו חיזק יותר את הקשר שבנינו.

״טוב משפחה שלי, ליאור מצאה לנו כמה מקומות בטיסה. היעד הראשון שלנו הוא ברזיל!״ מאור מודיע ואנחנו צוהלים אחריו.
החלום שלנו מרגיש קרוב מתמיד והבטן שלי מתהפכת כמה פעמים. וההתרגשות לא מאחרת להגיע.

״מישהו דיבר עם עוד כמה קבוצות?״ אני שואלת ויונתן הראשון שמהנהן, יונתן אהב להיות בשליטה תמידית. אולי אפילו יותר ממני, הוא יבדוק תמיד הכל.
״יש כמה קבוצות שיהיו בברזיל באותו מקום שנישן, אנחנו נלך איתם לפסטיבל והם אמרו שיש להם עוד כל מיני דברים להראות לנו״ הוא משתף ואני מהנהנת בחיוך,
מניחה את ראשי על חזהו של אימרי שמנשק את ראשי בחיוך.

״אתם מאריכים לכמה זמן?״ נועה שואלת, מפנה את השאלה לאימרי ליעד ואני. עומרי בחלק הזה יהיה עמוק בצבא. הוא יהיה רק בהתחלה לצערנו.
ואנחנו תמיד רצינו טיול ארוך ומספק. גם משהו אנטימי רק לנו.

״שלושה חודשים״ ליעד אומר בביטחון ואני מעלה את הפרצוף המתלהב והם צוחקים.

טיול אחרי צבא הוא מהטיולים האלה שאנשים זוכרים לכל החיים, חוויה שלא תשכחו. כי אחרי שירות ארוך ומייגע, לפחות לרובם.. צריך מנוחה, צריך חופש, צריך כיף בלי עונש.
האדם נולד עם זכויות בסיסיות, שבצבא נלקחות. כדי להגן על המדינה, על ההורים, האחים, החברים, סבא וסבתא.
אחרי הצבא, כל אחד בורח למה שהצבא לקח לו,
אבא שלי- שעשה שירות בין הקשים שיכל. ובחר ללכת לדובדבן, וראה דברים- שרק אלוהים יבין.
אחרי הצבא, הוא היה במעיין טראומה, בנוסף הלחץ של- התבגרתי, מה הלאה? ללמוד? לשכור דירה? אין כבר הורים שמממנים. הוא החליט לטוס, לא לשלושה חודשים, לא לחצי שנה, לא לשמונה חודשים. אלא לשנה וחצי. והוא חזר בגלל איזה וירוס שחטף בפיליפינים.

אני זוכרת את הפחד של אימרי להתגייס, אחרי כל מה שהיה עם אח שלו. כולם פחדו, אני מודה שגם אני לא רציתי שיתגייס
ההורים שלו, שכל השנים התעלמו ממנו, באותם רגעים הכריחו אותו לא ללכת. הציבו לו אולטימטום.
אבל אני ממש זוכרת, הוא אמר לי במילים שהפכו לי כמה פעמים את הבטן- שאם הוא לא יתגייס, יתבאסו עליו שם למעלה. ואת הטיול שהוא חלם עליו, אימרי יבצע.
וככה זה,
אנחנו מגשים את החלום שלו, והוא יצפה בנו מלמעלה. מקווה שבגאווה.

״איפה נעשה את החגים?״ מיקה שואלת, יונתן ומאור הם בעצם המארגנים של הטיול, עם קצת עזרה ממיקה ונועה. אימרי ליעד עומרי ואני סטלנים מידי בשביל זה.

״יש שם כמה קבוצות שעושות את החגים, אל תדאגי״ יונתן אומר ומיקה מהנהנת לאישור.

״מישהו בדק על מסיבות?״ אני שואלת ואגם ממהרת לענות.
״בדקתי עם חברות, שמעתי שיש כמה דברים מטורפים, יש איזה שבוע של מסיבות טבע כשאנחנו מגיעים לברזיל״ היא משתפת ואני מהנהנת. הולך להיות לא פחות ממטורף