תרשי לי

פרק עשירי

רוב חיי הייתי בשליטה, אני חולת שליטה. כמו אובססיה כזאת. המחשבה של לא לדעת מה הולך לקרות בעתיד, שאני לא אשלוט על זה. לא מצאה חן בעיניי, בפשטות. העדפתי לשלוט על כל דבר, ככה שחיי תוכננו כבר מגיל ארבע עשרה, ידעתי את החלומות שלי, את השמות לילדים שלי, הכל. לא הייתי מקובעת או דבר בסגנון, שתיתי המון, אבל בכל זאת השליטה. השליטה הייתה מרכז חיי, יכולתי ללכת ולשכב עם מישהו- אבל לא יכולתי ללכת למקום כלשהו מבלי לדעת מה יקרה הלאה.

ועכשיו, עכשיו עם סער, חסרה לי השליטה. אין לי מעט שליטה, ואני מרגישה שאני מעט מאבדת את עצמי. אין לי דרך לשלוט על המעשים שלו, לדעת מה הלאה. כי הוא לא צפוי, אבל משום מה החוסר שליטה הזה מצא חן בעיניי.

"אוקיי- כנראה שחשב שזה בר טוב"
אני מושכת בכתפיי ואימרי מגכח, כאילו יודע מה סער חושב. אבל בעצם אףאחד מאיתנו לא ידע.

"סהרו אל תעשי לי את זה קשה, את יודעת שהוא בא לפה בשבילך. באמת אחלה גבר"
אימרי ממלמל ואני דופקת את ידיי על הבר, עוד מישהו חושב שהוא מושלם? בחיי הוא כדורגלן. הם האחרונים שיוכלו להיכנס לזוגיות. למה רק אני מודעת לזה? בעצם יש לי לגמרי סיבה טובה.

"כן, בא לפה בשבילי אה?"
אני מפנה את מבטו של אימרי אל עבר הבלונדה שמוחזקת בידיו של סער, בן אלף. ואני מוצאת את זה מכאיב, זה כואב לי לראות את הבלונדה בידיים שלי, זה הפריע לי. אלוהים יודע למה. אבל זה הפריע, לעזאזל.

"הוא העיף אותה והוא מתקדם לפה"
אימרי מודיע ואני נאנחת, אני ממש לא מתכוונת לתת לו לפלרטט איתי אחרי שהוא נוגע בבלונדה מול כל המועדון.

"תחפה עליי, ממש לא בא לי לראות אותו"
אני לוחשת לו והוא מהנהן בהבנה, אני עוברת לשטוף את כוסות הצ'ייסרים, להוציא כמה בקבוקים- כל העבודות השחורות. שלא היו תפקידי, אבל זה נותן לי ממש זווית טובה להאזין לשיחה של סער ואימרי.

"איפה היא?"
הוא שואל בחוסר סבלנות ובוטות, ההבדל בין איך שהוא מדבר אליי לאיך שהוא מדבר אל אחרים- עצום.

"עובדת"
אימרי אומר באדישות, ואני יודעת שהוא לא נהנה להסתכסך עם סער בשבילי, ואני מעריכה את זה.

"אה וואלה?"
סער שואל בציניות מופגנת, ואני מגלגלת עיניים- כאילו יכול לראות אותי בכלל. טיפשה.

"אתה צריך משהו?"
אימרי שואל, והייאוש נשמע בקולו כשסער לא זז ממקומו, נראה נחוש למדיי.

"את סהר"
הוא עונה ואני פולטת אנחה, מסכן אימרי. אני חרא חברה, הוא צריך לעבוד והוא מבזבז את הזמן שלו בריבים עם סער בוזגלו.

אני מתקדמת אליהם ואימרי פולט אנחת רווחה,  אני מחייכת לעברו כהוקרה, וסער שנראה מרוצה שהשיג את מה שרצה. גורם לי רק לגלגל עיניים, ולחיוך שלו להיעלם במבט עצבני.