תרשי לי

פרק שלושים וחמש

אוליטימטום זה נורא, בכל מובן. וכרגע אני מבינה את זה יותר מתמיד.
להציב אולטימטום זה הדבר האחרון שהגיוני לעשות בסיטואציה, זה להכריח לבחור בין שני דברים שכנראה אפשר לעשות את שניהם גם בלי לבחור.

״בן אלף זונות״ אימרי מסנן אחרי ששמע את מה שקרה.
עומרי מגיע עם תה וביסקווטים, וליעד מביא את השמיכה. אנחנו יושבים במרפסת. השעה כבר מאוחרת, לפנות בוקר.
בימים הרגילים הייתי מברכת את אלוהים לרגעים כאלה, רק אני, והשלושה אנשים שאני הכי אוהבת, ביחד עם תה וביסקווטים, שמיכה, וללא רעש מבחוץ ובשעה מטורפת.
היום האווירה כבר לא אותו דבר,
כי משהו פה ייגמר, וזה או הטיול חלומות של ארבעתינו, או הזוגיות הכי נכונה שהייתי בה עד היום.

״אני מציב לו אולטימטום, לשבור לו את היד או את הראש. מזדיין״ עומרי מקלל בעצבים וליעד מגכח.
עומרי הכי מגונן מכולנו כאן, ואם יפגעו בי בכלל. הוא מרגיש שהפגיעה היא בו ולא בי.

אימרי שולף את הגיטרה ממאחור ומתחיל לנגן מנגינות מוכרות, אני עוצמת את עיניי בעצבים ובעצבות.
הדמעות יוצאות כבר בלי הודעה מוקדמת, אך בשקט בשקט. מבלי שאף אחד שם לב. אני מתפרקת.
הלב שלי כואב. הוא פועם חזק ואני מרגישה שמשהו בי לגמרי נכבה.

והשעה הזאת, זו השעה של הגעגועים.
כי אולי אם הוא היה פחות עקשן ואימפולסיבי, הוא היה יכול להיות איתי כאן.

עומרי מלפף את ידו סביב צווארי ומצמיד אותי אליו, מנשק לי בראש ומחייך אליי. מנסה לספוג את העצבות שלי אליו.
״הכל יהיה טוב, את איתנו.״ הוא לוחש לי, כאילו זה סוד ביני לבינו.
ידעתי שהם איתי תמיד, אבל הפעם לא ידעתי מה אני רוצה.
ואשכרה התלבטתי, במקום לבחור באופצייה הברורה, בטיול המדהים הזה. אני מתלבטת, כי המרוקאי הזה, העצבני והעקשן, אותו אחד שעשה לי בית ספר ולימד אותי כל יום מחדש מה זו אהבה אמיתית, ואיך כל הקודמים לא היו נחשבים בכלל.

אני לא נפתחת בקלות לאנשים, בגלל זה כל הפסד, כל ריב וכל ויכוח משפיעים עליי כל כך. למדתי בחיים לא לסמוך על כל אחד שנותן כתף לבכות עליה, כי בסופו של דבר מאותה יד שהנחת עליה את הראש, אותה הכתף. תנעץ בך את הסכין.
ואני חוסמת את עצמי, כל כך הרבה פעמים שחסמתי אנשים, שאולי יכלו להיות לי טובים בחיים. חסמתי בגלל הפחד הזה, בגלל החרדה המטומטמת הזאת שהמוח שלי השתיל לי בראש.
ואז בא אחד שהתעקש, להישאר, למרות החרדה ולמרות הפחדן, ולמרות העצבים. וגם הוא בסוף יוצא.

״מה את הולכת לעשות?״ ליעד שואל, את השאלה ששלושתם רצו לשאול. אבל הוא היחיד שהעז.
״תאמין לי שגם אני שואלת את אותה השאלה״ אני אומרת בייאוש והוא מחייך מעט, מראה לי שהוא איתי.

״יודעים מה, זין שלי אנחנו יושבים פה מבואסים בגלל איזה מיליארדר עם זין בתחת. מחר שישי, ומי אמר שחמישי זה לא יום לנקות את הראש גם?״ עומרי אומר, וכולנו מיד מרימים את הראש. הראשון שתופס פיקוד הוא אימרי, שהולך אל המקרר שתייה שלנו ומארגן כמה וודקות ויינות, אקסלים ופופקורן- השילוב הכי טוב.