תרשי לי

פרק תשיעי

אחד הדברים שהכי אהבתי זה לשתות תה עם ביסקוויטים בלילה, עם אחד החברים או סתם יעקב השכן. הוא היה אדם בעל פרספקטיבה מעניינת במיוחד על החיים, ובחיי שבכל שיחה ששוחחתי איתו יצאתי עם מלא תובנות חדשות, בכל מקרה גם סתם להתווכח איתו זה מעניין.

"אתמול ליאה שאלה אותי למה לכל הילדים בגן יש אימא, ולה אין"
הוא אמר בכאב ושתה את חליטת התה שהכנתי לי ולו, הינהנתי בהבנה וחזרתי להביט בו. איך יוכל להסביר מוות לילדה בת חמש?

"מה אמרת לה?"
אני שואלת בהתעניינות וטובלת את הביסקוויט בתה.

"אמרתי לה שאלוהים היה צריך קרוב אליו את אימא, להתייעץ איתה על כמה דברים. הסברתי לה שאת ההכי טובים הוא שומר לידו למעלה. היא התחילה לבכות ושאלה אם הוא יקח גם אותי למעלה"

אני פערתי את עיניי לחוכמה של הילדה בת חמש, כי ללא ספק יעקב היה מהאנשים הטובים שאלוהים היה בוודאות רוצה לידו. הוא היה נראה אבוד, וכאב לי לראות ככה אותו.

"היי, אני בטוחה שהיא מסתכלת עליכם מלמעלה וגאה בכם ללא ספק, תראה אותך לבד מגדל את ליאה. אתה דמות להערצה, ואם היא הייתה היום בחיים תאמין לי שהיא הייתה מעריצה אותך לא פחות ממני, אתה צריך לעבור הלאה יעקב, חמש שנים עברו. היא הביאה לך מתנה, היא הביאה לך את ליאה. תתרכז בזה, היה טוב. היה לכם טוב, אבל כנראה שמחכה לך משהו יותר טוב, תתעודד ותצא מהמצב שלך"
אני טופחת על גבו במעגלים ובעיניו אני רואה א הדמעות מבצבצות.

יעקב היה נשוי באושר לסיגל, שהייתה מהממת בעל חיוך קורן שלא ירד מפנייה. הם היו בהריון מחמיא שכולם תמיד חיכו לראות את התינוקת שתצא מהם, כי עם הגנים שלהם היא כנראה תהיה מושלמת. בלידה משהו הסתבך, והמצב היה אבוד מלכתחילה והרופאים לא יכלו להבחין בזה. המצב היה או סיגל או התינוקת, לפני שהתחילו את הניתוח היא דרשה בכל מצב להעדיף את התינוקת  עלייה. וככה קרה, הניתוח הסתבך והתינוקת הייתה במצוקה רבה. וימים רבים הייתה בבית חולים, שגם לי יצא לבקר שם לא פעם.

"את יודעת אני בחיים לא אבין איך נותנים לאנשים כאלה טובים למות, איך לסיגל נתנו למות. אבל למחבלים המזויינים האלה נותנים לחיות. מה עובר על המדינה המסריחה הזאת?"
הוא מוחה בכעס ואני לא יכולה שלא להסכים איתו, לא הגיע לסיגל למות, היא הייתה טובה ולא עשתה רע לאדם. בשונה מהמחבלים.

"תחשוב כמה אנחנו יוצאים טוב, אנחנו לא נהיה כמוהם. שירקבו בכלא, זה גרוע לא פחות"
אני מנסה לעודד אותו, אבל שום כלא לא ישתווה למוות. והוא יודע את זה.

"את יודעת, לפני חודש. כבר חשבתי שהתגברתי, אני נשבע לך סהרו שכמע התגברתי. ואז מישהו שאל אותי,
- ' מה קורה איתך?'
"כבר לא קורה"
עניתי לו, הוא חייך אליי והפך לאדום. והתנצל מהר, הוא ביקש סליחה ואמר שלא התכוון להזכיר אותךה. ואז היא נכנסה לי שוב למחשבות. אחרי כמה ימים שכבר לא, שיקרתי לו. אמרתי לו שהכל בסדר, כדי שלא יאכל סרטים על עצמו. שיקרתי לו ובעיקר לעצמי כפרה, המשכתי לחייך, והשיחה המשיכה לזרום. כאילו הוא לא שאל עלייה לפני כמה דקות, השיחה המשיכה כרגיל, רק עם אבן על הלב"
המונולוג הזה, קורע לי את הלב בכול מובן.