תרשי לי

פרק עשרים ותשע

כשהייתי קטנה תמיד סידרתי לעצמי את העתיד, באיזה מקום כנראה שחשבתי שככה אסתדר אחרי התיכון או הצבא, כי זה כמה תקופות מבלבלות.
כשהייתי בכיתה ג רציתי להיות דוגמנית שאלירן אמר לי שאני הכי יפה בשכבה, כשהייתי בכיתה ז רציתי להיות עורכת דין כי זה מה שאמרו בחדשות שמביא הכי הרבה כסף, בכיתה י כבר רציתי להיות רופאה בגלל שצפיתי באנטומיה.

ככה הלכו לי החיים, עד שהבנתי שהמטרה בחיים- היא לא לתכנן כל רגע בחיים, אלא לחיות כל רגע בחיים. אני לא יודעת מה אני עושה מחר או בעוד שנתיים, אני מקווה שהחיים שלי יהיו מסודרים. אבל וואלה אם לא, אני מקווה שטוב לי ואני נהנית מהמקום שאני בו.

אני חושבת שהפחד בבן זוג זה הסידור העתידי, עם סער זה גם קצת מעבר. כי באיזה מקום הוא לא הבן זוג המושלם, והוא הפיכונדר שאני לא יודעת על איזה צד יקום מחר. לתכנן עתיד עם מישהו זה אפילו יותר מפחיד מלתכנן את העתיד לבד. זה להתחייב למשהו, כי לעצמך אתה תמיד יכול לדפוק ברז. כשיש מישהו איתך זה הרבה יותר מסובך ומפחיד. כי אי אפשר לברוח. זהו.

"שמעו אני חושב שעוד מעט כבר אפשר להתחיל לקנות את הכרטיסים"
אימרי אומר בחיוך גדול ואני פוערת את פי, אנחנו מחכים לזה כבר חצי שנה. ואנחנו חוסכים במרץ.

"אני מוכן"
יונתן אומר ואני מגכחת, ברור שהוא מוכן, הוא ומיקה לא היו צריכים לחכות עם הכמות כסף שיש להם, זה פשוט חלום שלנו כבר הרבה זמן לעשות את הטיול הזה ביחד כולנו, וכמובן שנתפצל במקומות מסוימים. אבל אנחנו רוצים שאת החוויה נעבור ביחד.

"נראה לי אני צריך עוד ארבע שלוש"
מאור אומר ומציץ בטלפון שלו, אני מהנהנת להסכמה. אני ומאור בכמעט אותו מצב, מהברמנות כן מקבלים הרבה כסף. והוא עובד בתור משהו בחברה של דוד שלו, לא בחיר ולא המון כסף אבל זה מה שיש לבנתיים.

"היי"
זו אגם, המצב יותר ממביך. אבל לפי מה ששמעתי מליעד-הם קבעו לדבר היום, ככה שאני מקווה שעד הטיסה יסדרו את העיניינים. אני מחבקת אותה לשלום וחוזרת להתיישב ליד אימרי.

"אני חושב שעוד שלושה שבועות אפשר לקנות כבר כרטיסים, סיכמנו דרום אמריקה- פרו, ברזיל, בוליביה, ויאטנם, ארגנטינה, ונצאולה. שכחתי משהו?"
מאור שואל אחרי כמה חיפושים במחשב ואני מעלה את החיוך כשהדמיונות כבר מתחילים לרחף לי בראש, אם יש משהו שחיכיתי לו כבר זמן ממושך זה טרק של טיול אחרי צבא עם החברים הכי טובים שלי. ללא ספק חוויה שאנחנו כבר חייבים לחוות.

"מי קונה לנו פסטיבל בברזיל?"
אני שואלת ואימרי מרים את היד בהתלהבות, החלום שלנו מאז ומתמיד בערך. כל הריקודים, התלבושות, המוזיקה, החוויה והסמים- קורצים לנו יותר מתמיד.

מאוחר יותר ישבתי לדבר קצת עם עדן שנראית לא במצב הכי טוב שלה, אני אולי אחות טיפה מחורבנת לעדן. אני כן בתקופה עמוסה, אבל יכולתי להשתדל יותר.
"לפעמים הייתי מאחלת לי את החיים שיש לך"
עדן לוחשת ואני מרימה גבות בהתפעה.