Life in a lie

פרק 21

"מתי מתחילים לשחק?" שאלה אמיליה בהתרגשות.
"את כבר רוצה לשחק? אוקיי, בואי לחדר שלי, נשחק שם. אבל קודם תבטיחי לי שנשחק הרבה פעמים" אמר לה בחיוך וצבט קלות את לחייה התמימות של הילדה.
"אני מבטיחה" לחשה לו.
"מה לעזאזל אתה עושה רוג'ר?!" צעקה נדין פתאום והקפיצה בבהלה את אמיליה בעוד רוג'ר מתגלגל מצחוק על הרצפה.
"תגיד לי... אתה לא מתגעגע אליהם לפעמים?" שאלה פתאום נדין בדאגה.
"ל-למי?" ניסה להרגיע את צחוקו.
"לתאי המוח שלך שנשרפים כל עשר שניות" ענתה בגילגול עיניים וחייכה חיוך מנצח מול מבטו המופתע והכעוס של אחיה.
"בת זונה..." אמר בכעס וטרק את דלת חדרו. נדין הביטה על אמיליה ואז על אביה, ושלושתם התפרצו בצחוק מתגלגל.
"טוב, את באה?" שאל סטיבן בחיוך את הילדה שהנהנה בראשה. פניה של נדין הרצינו כשהבינה את המתרחש.
"בבקשה אבא..." התחננה בשנית. אך האב רק החזיר לה חיוך ופנה משם.

*18+
-נ.מ. סטיבן-

סגרתי ונעלתי את הדלת אחרי, חיוך מתפשט על פני עם כל שניה שעוברת ובה המחשבות על מה שיקרה עוד מעט. זאת הפעם הראשונה שלה, אז אני אהיה נחמד ועדין. אבל אני לא יכול להבטיח את זאת לפעמים הבאות.
"איך משחק- מה אתה עושה?" שאלה כשראתה אותי פושט את חולצתי ומכנסיי מעליי.
"המשחק הזה הוא ללא בגדים" אמרתי לה בחיוך. היא תמימה מידי, והוכחה לזה, שהיא החלה לפשוט את בגדיה מיד אחרי.
"מממ הנה. מה עכשיו?" שאלה אותי בחיוך, צועדת למולי ערומה לגמרי ולא יכולתי שלא לסרוק את גופה במבטי. היא יפייפיה, כמו מלאך. שיערה הבלונדיני והגלי עד למותניה, עינייה הכחולות והשלוות כמו הים, העור הבהיר והרך בצבע מוקה.
"אין למשחק הזה הרבה כללים" אמרתי לה "פשוט תני לי לשחק אוקיי? אני אגיד לך אם ניצחת"
"אוקיי" אמרה לי עם החיוך הזה, שעשה לי חשק לסמן אותה בכל מקום. הרמתי אותה והשכבתי אותה על המיטה, עובר על חלקי גופה בידיי, חוקר אותם, כל פינה ופינה. הוא היה חם וידיי היו קרירות מה שגרם לה לקפיצה קלה כשנגעתי בהתחלה.
נישקתי את שפתייה המתוקות ולא קיבלתי שום התנגדות מצדה אז הכנסתי את לשוני לפיה ושיחקתי עם לשונה הקטנטנה.
לפתע ניתקה את הנשיקה ושאלה אותי "אני משחקת טוב?" השבתי לה בהנהון שכן והיא חייכה.
התחלתי לסמן את עצמות הבריח שלה, מוציא אנחה קטנה מפיה ששיגעה לי את כל הגוף. לחצתי על פיטמותיה בחוזקה והיא צעקה בכאב.
"ששש, אמרתי לך שקצת יכאב, זאת רק ההתחלה" ליטפתי את פניה בעדינות. ירדתי אל אזור מפשעתה מתחיל לגעת בסביבה של איברה, משגע אותה, מוציא ממנה אנחות רמות. בכל זאת, גם אם היא קטנה האיזור רגיש. אם זה ככה עכשיו, מה יהיה אחרי שאכנס?. לאחר שריככתי את הסביבה, הכנסתי לתוכה אצבע אחת. הילדה קפצה בהפתעה והוציאה זעקת כאב רמה. פאק כמה שהיא לחוצה קטנה מידי, האוהל הקטן שנוצר לי למטה יצליח להכנס לשם? נשמור את זה לגיל אחר.
הוצאתי את האצבע, גורר זעקת כאב קולנית מצידה ודם זרם ממנה. שיט. הפכתי אותה על הבטן, מחליט לעשות את זה דרך חור אחר הפעם.
ליקקתי את אצבעי והכנסתי אותה לפי הטבעת שלה, מרגיש אותו מתרחב לאט לאט. צחקתי בקול למראה הגודל הקטן של הכל. רק חצי אצבע נכנסה.

...

"את משחקת מעולה" אמרתי לה בחיוך וחיבקתי אותה "פעם הבאה נשחק עד הסוף".
"סטיבן.... זה כואב לי... חייב לשחק במשחק הזה שוב?" שאלה אותי בגבות מכווצות ודמעות ירדו מעינייה שהפכו פתאום ל-אפורות?
"את הבטחת. הבטחת שיהיו עוד הרבה פעמים קטנה"

*עד כאן החלק של ה18+
-נ.מ. נדין-

לא הצלחתי להרדם. שמעתי את הצעקות, וזעקות הכאב מפיה של אמיליה. בכיתי על גורלה, כעסתי על אבי שעושה את זה לילדה כל כך קטנה. אני לא יודעת עד כמה רחוק הוא הלך הפעם, אבל אני יודעת שפעם הבאה תהיה קשה הרבה יותר. אני חייבת לעזור לה לברוח מכאן! פשוט חייבת!

------------------

והנה עוד פרקקקק. פרק ממש מביך ועצוב לכתיבה... בבקשה, אבל בבקשה לא להרוג אותי! 😖 תהנו מהפרק...