"נדין! בואי לכאן!" השעה 6 בבוקר, ישנתי רק שעתיים עד ששמעתי את אבא קורא לי, וקמתי בזריזות. הלכתי אליו, נכנסת לחדרו ומביטה בגוזל הישן על המיטה הספוגה בדם.
"מה עשית לה?!" צעקתי עליו בלחש בתקווה לא להעיר אותה.
"לא יודע... זה אף פעם לא קרה לי" אמר לי, ושמץ של דאגה לא נראה בפניו, התרגזתי יותר.
"לא יודע?! עד עכשיו אנסת רק בנות, יותר נכון ילדים מגילאי 6 ומעלה, לא בגיל פאקינג 3!!!! מה חשבת?! שלא תקרע אותה מפנים?!" צעקתי לו בפרצוף, שוכחת מהקטנה שישנה ליד.
"דבר ראשון נדין, אל תצעקי עליי. דבר שני, זה למה קראתי לך" אמר לי בכעס.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"בערך כ5 דקות אחרי שהיא נרדמה, היא הפסיקה לדמם" אמר לי במבט שלא הצלחתי להבין.
"זה לא הגיוני... דם אמור להקרש אבל לא במקרה של קריעה מבפנים..." ניגשתי לאמיליה, ממלמלת באוזנה סליחה על זה שאני נוגעת בה. הוא צדק. אמיליה התרפאה לגמרי, לא נשאר עליה סימן מליל אמש, חוץ מהדם הקרוש שהיה מסביבה. מעולם לא ראיתי דבר שכזה.
סידרתי תשמיכה בחזרה על אמיליה בדיוק כשפתחה את עינייה, האפורות? לא היו לה כחולות לפני? הסתכלתי על אבי בשאלה והוא ניענע ראשו לשלילה, גם לו לא היה מושג מה קרה לעינייה בדיוק כמוני. ביקשתי ממנו בעיניי לצאת מהחדר, הדבר האחרון שאמיליה צריכה לראות עכשיו זה הוא.
"בוקר טוב" אמרתי לה ברוך. "איך את מרגישה?" שאלתי וקיבלתי חיוך קטן שפישרתי כחיובי. "בואי אני אקלח אותך ותאכלי ארוחת בוקר" הושטתי לה יד שלאחר כמה שניות פגשה בידה הקטנה והחמימה. פיה הקטן פיהק פיהוק חתולי וחמוד שגרם לחיוך שלי לגדול. מילאתי את האמבטיה מים והושבתי אותה בפנים, היא נראתה כל כך פגיעה. הלכתי בחזרה לחדר ולקחתי את המצעים והבגדים המלוכלים לכביסה, קילחתי את אמיליה ונתתי לה חולצה נקיה שלי, שבכל מקרה הגיעה לה לקרסול, תליתי את הכביסה על החבלים בחצר, והכנתי פנקייקים כדי להמתיק את האווירה. הכל אני צריכה לעשות בבית הזה אה? חשבתי לעצמי ונאנחתי.
"את צריכה עזרה?" שאלה אותי בקול המתוק שלה כששמעה שנאנחתי. זאת הפעם הראשונה שהיא מדברת היום, היא בטח מפחדת.
"זה בסדר, אני עוד מעט מסיימת" אמרתי בחיוך וליטפתי את שיערה הרך. "תשבי ליד השולחן עוד מעט אביא את הפנקייקים".
"יאמייייי" שמעתי קריאה מאחורי וצחקתי לעצמי, היא כל כך חמודה.
"היי זה שלי!" שמעתי את אמיליה מתבכיינת והסתובבתי.
"שתקי, את בכל מקרה פיצית, את לא צריכה כל כל הרבה" אמר רוג'ר ודחף חתיכה ענקית של פנקייק לפה, מתחיל לגרוס במהירות הכל.
-נ.מ. אמיליה-
"אני לא פיצית" אמרתי בכעס.
"חכי רק רגע אמיליה, אני אביא לך פי 3 פנקייקים ממה שיש לו" אמרה לי נדין וכמעט קפצתי מאושר, האוכל של נדין טעים, אולי יום אחד אוכל להעסיק אותה בתור שפית באחוזה שלנו.
אני כבר שבועיים במקום הזה, סטיבן בוחן את הסיבולת שלי כל הזמן. הוא מוציא אותי מהבית בטענה שאני עוזרת לו לעבוד, "עוזרת", ממש. הוא מפשיט אותי מבגדיי, מכה אותי בלי סוף, וקושר אותי לעגלה במקום האתון שלו. זה שאני מתרפאת אחר כך בקלות, לא אומר שזה לא כואב לי. הזעקות שלי נבלעות בשדות ונדין לא יודעת דבר, היא גם לא יכולה לדעת, איך תדע אם אני מתרפאת כל הזמן? אני לא מסוגלת לספר לה.
-נ.מ. נדין-
עברו שבועיים מאז שאמיליה הגיעה אלינו. התחלתי להכיר אותה, כשהיא עצובה עינייה אפורות וברגיל כחולות, זה קצת מוזר ולא טבעי אבל זה יפה. מאז אותו פעם הוא לא אנס אותה שוב. הם הולכים לעבוד ביחד כל יום וחוזרים מותשים. בהתחלה חשבתי שהוא מעביד ומכה אותה כמו הרבה אחרים, אבל אני מקלחת אותה כל יום ופציעות לא נראות עליה. אבל בכל זאת, המקום הזה לא טוב בשבילה, היא תלמד מאחי ואבי רק דברים רעים, התוכנית כמעט ושלימה, עוד מעט תהי בטוחה אמיליה, רק עוד קצת...
בואי נספר לך משהו נדין היקרה, אמיליה שלנו לעולם לא תהיה בטוחה, וכך גם את ומשפחתך משום שהתעסקתם איתה.
-----------------
איך הפרק? הוא נראלי הפרק הכי ארוך שכתבתי בנתיים😅
מזכירה שוב, לא להרוג אותי. זה חשוב☺
יצא לי חרוזזזז
תהנו😊
YOU ARE READING
Life in a lie
Fantasyאמונה סך הכל ילדה רגילה, פשוט דתיה רנדומלית עם שם קצת מיוחד, תלתלים חומים ועיינים כהות , לא יותר מזה. אך כשבכיתה ה' הכל מתחיל להשתנות ומתפרש לפני כולם קצת אחרת. היא מגלה את אמת, ונאלצת להמשיך הפעם במודע בשקריה הרבים. אבל זאת רק ההתחלה... נ.ב. אולי ז...
