Life in a lie

פרק 26

5 אזיקי ברזל הדקו את אמיליה בגופה לשולחן. אזיק אחד על צווארה, שניים על כתפייה ושניים על ירכייה. לאולם זרמו אנשים בכמויות, נהנים וצוחקים, מחכים שהמופע המזעזע יתחיל.
"ברוכים הבאים! גבירותי ורבותי, האם אתם מוכנים?!"
"כןןןןןן" ענה הקהל בפה אחד.
"קבלו את הגדול! הבוס שלנו! אחראי המופע! האחד שהלב שלו קשה כמו שמו! מיסטר סטון הארט!" קולו של הכרוז הדהד וסטון נכנס לאולם עם חיוך מאושר על פניו.
אחריו נכנס עוד מישהו לא מוכר, סוחב איתו עגלה מלאה בכלי ניתוח.
אמיליה זזה במקומה באי נוחות, או לפחות ניסתה לזוז, בכל תזוזה שלה האזיקים חנקו אותה.
לפתע סטון רכן לאוזנה ולחש לה "חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן ילדה. תשתדלי לא להרוס את זה." אמיליה הייתה מרוכזת בדברי דודה, ולפתע בקעה צרחה מפיה, חצי מהיד השמאלית שלה הייתה על הרצפה.

-נ.מ. אמיליה-

כואב לי... זה כואב לי... "דיי!!!!!" הצעקות כאב שלי הידהדו באולם. לאף אחד לא אכפת. בשבילהם אני חתיכת זבל. מופע משעשע. הכעס גבר בי. שליטה, אמיליה. שליטה.
"מה לעזאזל קורה פה?!" צעק מישהו מהקהל. הסתכלתי לצד השמאלי שלי. היד התחילה לצמוח מחדש. דוד סטון גם היה מופתע לרגע אבל שניה לאחר מכן חייך חיוך מטורף.
"תראו כולם את המפלצת הזאת!" צחק בקול, "מעכשיו את תהפכי לבובת השעשוע שלי. אני הולך לקרוע לך תאיברים שוב ושוב, אתלוש לך אותם מהמקום, אשבור את העצמות, ואת תתרפאי. ונעשה את הכל שוב מחדש" צעקות עידוד נשמעו מהקהל. ולא לעידוד שלי. לעידוד של מה שאמר דוד סטון.
הייתי מבועתת, לא ידעתי איך להגיב. כל הגוף כאב לי. כל כך כאב שתהיתי איך לא התעלפתי עדיין, איך לא מתתי מאיבוד דם?. אני רוצה למות. מה אני כבר נחוצה? אף אחד לא מכיר אותי, והאלה שכן רוצים להרוג אותי ולהתעלל בי.
"בואו נראה, אולי אוכל גם לתלוש לה איברים פנימיים?" עודד סטון את צעקות ההנאה של הקהל. ואני?, שיעשה מה שהוא רוצה. כבר לא אכפת לי. אבל אני לא אתן להם להנות מהסבל שלי.
סטון פתח אותי וקרע את אברי לחתיכות. והם צמחו מחדש, יותר מהר מהידיים, הרגליים והאצבעות שנכרתו. אבל זה לא כאב לי יותר. מרגע שחשבתי שלא אכפת לי הכאב נעלם. כאילו מעולם לא היה קיים.
"למה זה לא כואב לה?!"
"למה היא לא בוכה?!"
"בוזזז" נשמעו הצעקות מהקהל שיותר מכל רצה לראות אותי סובלת.
דוד סטון האדים מכעס וסימן לכרוז.
"המופע נגמר! נא לעזוב את האולם בזריזות. אחראי ניקיון, נא לגשת לנקות את המקום" קרא הכרוז.

דוד סטון גרר אותי במסדרונות, בגדיי (או מה שנשאר מהם לפחות) היו מלאים בדם. והכאב חזר, פועם בכל גופי ומורגש עם כל נשימה. הגענו לגרם מדרגות.
"אני לא מתכוון להרים אותך יצור מלוכלך. תעמדי!" צעק.
"א-א-אני לא מ-מצליחה..." אמרתי בלחש.
לפתע דוד סטון דחף אותי והתגלגלתי במדרגות, נאנקת בכל חבטה.
"עכשיו הצלחת?" צחק.
"רק חכי שאצליח לשלוט בך. זה עוד לא נגמר. זאת רק ההתחלה." חיוך ברשעות ודחף אותי לתא בינוני עם סורגים.
"אמיליה! את בסדר?!"

-------------------

אמיליהההההה😭😭😭😭😭😭
בזמן האחרון מספר הקוראים ממש עלה לי וזה נותן לי מוטיבציה לכתובבבב יאייי
תהנו/תסבלו (תלוי מאיזה נקודת מבט אתם מסתכלים על זה☺)

נ.ב. לא להרוג אותי אם אתם רוצים המשך לסיפור😆