London's , quite , big

פרק 38 - לסלוח או לא ?

אז לפני שתתחילו משהו חשוב קטןןן :)
אז לצערי יש לי באג מסריח בוואטפד וזה לא מאפשר לי לראות את כל התגובות ואת כל הבודעות ששולחים לי , אז אני ממש אשמח אם תגיבו פה דברים שקשורים לפרק ואדע שהבאג הסתדר 3>

וכמובן אל תשכחו להצביע לפרק ולהגיב לי בסופו את דעתכם :))

*נקודת מבט לואי*

המשכתי לרוץ ללא תקנה , התנשפתי בחוזקה אך זה לא עצר אותי מהלמשיך לרוץ .

אני כבר לא רואה את הארי מאחוריי , אני ידעתי , ידעתי שהוא שכח ממני . ידעתי שלא אכפת לו ממני כבר , שאני כבר לא חלק חשוב מחייו , ואולי אף פעם לא באמת הייתי ...

ידעתי שאני עושה טעות , לא הייתי צריך לפגוש בו מהיום הראשון בעיר המחורבנת הזאת . אני רוצה לחזור לניו יורק , לחבר הכי טוב היחידי שלי , לזולה שלי ושל נייל , לבית שלי . אני רוצה הביתה , וכל זה ? זה לא מרגיש לי כמו בית .

אני לא מאמין שהוא עשה את זה . אני לא מאמין שהוא נישק גבר אחר ממול פניי , ועוד גבר תפוס! אני לא יודע מה עבר בראשו אבל הוא עבר כל גבול . ועל זה ? על זה אין עוד סליחה , אין עוד הזדמנות .

הדמעות המשיכו לנזול כמו נהר , הרגשתי כאילו וכל העולם מסתובב סביבי . עלו לראשי מחשבות מאשימות ... אולי זה משהו בי ? או שאולי זה משהו בזאין שאין בי ? אולי הארי בכלל לא חיבב אותי כל הזמן הזה , הייתי רק העזרה שלו לצאת מהארון ?

המשכתי לרוץ ללא פסק , עד שלבסוף , הגעתי הביתה . נעצרתי ממול הביניין העלוב שאני מתגוררר בו , והרחוב היה שומם מאיש . אפשר לשמוע רק את הצרצרים שצצים בלילה , כבר לילה , הכל חשוך ומפחיד כאן בחוץ .

הסתכלתי על הביניין , והמחשבות על המקרה לא הפסיקו להטריד אותי . נזלה עוד דמעה ועוד דמעה מעייני , ניגבתי אותן עם קצה כף היד שלי וכיסיתי את פניי עם ידיי . אני לא מאמין שזה מה שקרה .