אהבה או מציאות?? (boyxboy)

פרק 25

פרק 25

(עדיין נקודת מבט דניאל)
"אז מה אתה אומר? נלך לרכבת הזאת?" אני שואל את ניק.
"טוב" ניק עונה לי בהיסוס קל.
אנחנו הולכים לעבר התור הארוך שמשתרע מהכניסה למתקן ומחכים לתורנו.
"התורות תמיד כאלה ארוכים?" ניק שואל אותי.
"חשבתי שזאת לא הפעם הראשונה שלך פה, אתה אמור לדעת" אני צוחק צחוק קטן ומסתכל על הבנת פניו משתנה לכעס.
"כבר אמרתי לך שלא... מקודם זה היה סתם... כדי להצדיק את עצמי כזה..." הוא אומר משפיל את מבטו לרצפה, עדיין כועס אבל מובך מדיי כדי להראות את זה. חמוד.
"אל תדאג יש מתקנים שהתור עובד מהר כי מכניסים הרבה אנשים בבת אחת, כמו במתקן שאנחנו עכשיו עומדים לעלות עליו." אני אומר ומסמן לו עם ידי שאנחנו צריכים להתקדם.

הגיע התור שלנו אחרי עשרים דקות מייסרות שעמדנו בשמש וניק התלונן כל הזמן: 'למה לא עושים סככות לדברים האלה?!', 'למה התורות לא קצרים יותר? חם פה', 'לא אמרת שתורות פה קצרים? איך זה קצר בדיוק?!', 'למה החלטתי להביא חולצה שחורה היום?! ועוד היא ארוכה!!! לא יכולתי לבחור קצרה?! אני מתבשל פה!!!' ועוד כל מיני דברים כאלה... אבל בשבילי, הכול היה נראה חמוד מדי מכדי להתעצבן עליו אז פשוט שתקתי או הנהנתי בשקט.

עלינו על המתקן ואני חגרתי את עצמי במושב, ואז שמתי לב שניק פשוט מסתכל על הדבר השחור הענקי שמעליו ולא עושה כלום. אני מצחקק לעצמי כשאני נזכר שהוא לא יודע ואני מחליט שאני רוצה לעזור לו ולא האיש שבא לבדוק את הדברים האלה. אז אני נשען מעט הצידה את ניק כדי להוריד את החגורה עליו.
"מ-מה? מ-מה אתה עושה דניאל?" ניק שואל ומסתכל עליי. מאדים יותר ככל שאני מתקרב.
אני תופס את החגורה שלו, מוריד אותה מטה, בודק שהיא חגורה הייטב ואז עונה לו: "את זה, למה מה חשבת?" אני מצחקק בזמן שאני שם לב שלחייו הופכות לגוון אדום יותר.

"כולם להישאר במקומות אנו מתחילים בנסיעה" האיש במרכז הבקרה מודיע ואני מתיישר במקומי, מצפה לכך.
אני מסתובב להסתכל על ניק, כולו לחוץ, רואים על הפנים שלו. אני מחייך חיוך קטן לעצמי, מדמיין איך שהוא יהיה. אני חוטף עוד מבט קצר ומביט לאופק, מסתכל על פסי הרכבת.

הרכבת מתחילה לנוע קדימה, בהתחלה לאט אבל לאט לאט ובהדרגה צוברת קצב. מסלול הרכב הוא עלייה ישרה וגבוהה בהתחלה, ירידה מגובה בלתי ייאמן וכמה פיתולים בדרך, וכל זה במהירות אדירה. אני מכין את עצמי לנפילה שהולכת להיות, כבר יודע מה הולך לקרות.
הנה זה מגיע, כל רגע.
הרכבת ממשיכה לעלות מעלה באיטיות המייסרת שלה. ואז, סוף סוף, הגענו לפסגה. כולנו מסתכלים למטה בהתרגשות. ואז זה הגיע, בבום.
אני מרגיש את הרוח על פניי ושומע צרחות מאחוריי ולידי.
...לידי??
אני מביט מבט חטוף בניק. עיניו עצומות, הוא לופת בחוזקה את ידיות המושב, ממלמל מילים לא ברורות וצורח צרחות אימה. במילה אחת, חמוד.
אני מחייך וממשיך להסתכל עליו, במקום קדימה, לאורך כל הנסיעה.