אהבה או מציאות?? (boyxboy)

פרק 10

פרק 10

"עכשיו תענה לי ברצינות. למה לא היית בעבודה היום??"
השאלה תפסה אותי כל כך לא מוכן שנפלתי מהכיסא שלי עוד לפני שהתיישבתי עליו.
"מ-מה...??" אני מצליח להגיב
"הייתי בעבודה היום... על מה אתה מדבר??תשאל את דינה אפילו היא עדה שיצאתי היום..."
"על מי אתה מנסה לעבוד ילד?!" לפתע הוא תופס את צווארון חולצתי."יש לך לפחות עוד מאה שנים עד שתצליח לעבוד עליי. יש לי סוכנים בכל מקום והם דיווחו לי שלא הגעת היום"
"..." אני לא מצליח להחזיר תשובה, להגיד משהו, כמו שאני בדרך כלל עושה.

"אין לך מה להגיד נכון?! יופי. עכשיו בואו נראה..." ואת הקטע הבא הוא לוחש באוזני כך שרק אני יכול לשמוע:"אם הפצעים שלך לא החלימו עדיין אז העונש יהיה מספק יותר... מעניין איך מליסה תגיב כשתשמע שבתוך פחות משבוע היא יכולה להעניש אותך פעמיים"

הוא מתרחק ממני ואני רואה את המבט המסופק על פניו, אך עוד דבר אחד שאני רואה בעיניו הוא ההשתקפות שלי בעיניים שלו. אני רואה את המבט המפוחד שלי, המבט המתחנן שלי, המבט הזה שאני רואה לעיתים יותר מדי קרובות, המבט הזה שאומר 'ניצחתם', המבט הזה שמתחנן שיצילו אותו, המבט הזה... שנמצא על הפרצוף שלי.

השעה הייתה תשע בערב. אני חבול ומוכה על הרצפה, כשאין לי דבר שיגן עליי מפני הזעם של הוריי.

"מטונף!!! תסתכל על עצמך!!! מי אתה חושב שאתה שאתה יכול לעשות מה שבא לך?!" אני שומע שוב את קולה של מליסה מהדהד בחדר החשוך והקר שכבר כל כך מוכר לי.

אני מנסה לקום אבל נופל שוב כאשר בועטים בי.
"אל ___ לקום מהרצפה!!! לשם ___ ___ לא?? אז תתחיל ______ כמו טינופת, כמו שאתה ____ להיות!!!" מליסה צוחקת מעליי אך הרעשים כל כך מעורפלים לי שאני בקושי שמעתי מה היא אמרה, אבל שמעתי מספיק כדי לדעת שזה לא טוב, לפחות לא בשבילי.
אז אני פשוט שוכב שם ומחכה שימאס לה ממני.

הזמן חולף לאט. אני מסתכל על השעון התלוי בחדר ומתפלל שיעבור מהר יותר. השניות נראות כמו שעות והשעות נראות כמו ימים.

כשהיא הניחה לי לנפשי לא ידעתי מה השעה הייתה כי הייתי כל כך פצוע שבקושי יכולתי לפקוח את עיניי. רציתי פשוט לעצום עיניים ולוותר על הכול. אבל משום מה לא וויתרתי.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באותו חדר חשוך על הרצפה הקרה. הנחתי לעצמי שהם לא הניחו שאני אתעורר כל כך מהר או שהם לא חשבו שאהיה חזק מדי כדי לברוח ולכן פשוט השאירו אותי על הרצפה במקום לאזוק(לשים אזיקים) אותי כמו תמיד.

אני קם במאמץ רב על רגליי, מושך את שפתיי כדי שלא ישמיעו רעשים לא רצוניים. מתפלל שכולם כבר ישנים ושהדלת לא נעולה אני לוחץ על הידית. למרבה הפלא ולטובתי, היא לא נעולה.

אני יוצא מהחדר, עולה לאט לאט במדרגות המובילות לקומת הכניסה. אני נכנס בשקט לחדרה של דינה ומשתדל לא להעיר גם אותה. אני לוקח את ערכת העזרה הראשונה וממהר לצאת מהחדר ולעלות לחדרי.

הגעתי לחדרי בשאריות הכוח האחרונות שלי מתנשם מהמאמץ הגדול שזה לקח לי. אני מטפל במקומות הפצועים שלי ונשכב על המיטה. אני בודק את הטלפון ורואה שהשעה היא ארבע בבוקר. אני צריך לקום בשש לעבודה וממש לא בא לי שאנשים יראו אותי פצוע ככה, אבל אני גם לא יכול להישאר בבית שוב אז אין לי ממש ברירה.

אני נשכב במיטה וחושב מה הייתי עושה אילו היו לי חיים אחרים, מה הייתי עושה אילו הייתי עדיין עם אמא שלי ומה הייתי עושה אילו הייתי הוא.