אהבה או מציאות?? (boyxboy)

פרק 21

פרק 21

"...ניק??"
"מה אתה עושה פה??" אני שואל בתדהמה כשאני רואה את דניאל מאחוריי.
"טיפשון" הוא גיחך, "זה הבית שלי" דניאל עונה לי ומתקדם לעבר השער.
"...ומה אתה עושה פה? חשבתי שהסכמנו על מרחק" דניאל שואל אותי.
"...אני לא יודע..." אני לוחש.
"מה?" הוא שואל בתגובה בזמן שהוא עושה את דרכו אל דלת ביתו.
"אני לא יודע טוב?! הרגליים שלי פשוט הוליכו אותי לפה!!" אני מתחיל לצעוק.

"בסדר בסדר רק תפסיק לצעוק אנשים יסתכלו עלינו!!" דניאל אמר לי בלחישת-צעקה.
לפתע דניאל תפס את ידי והתחיל להוליך אותי לתוך הבית."עדיף שנדבר על זה בפנים לא?" הוא אמר.
הסתכלתי עליו כל הזמן בזמן שהוא הוביל אותי לביתו, נעל את הדלת והושיב אותי על הספה.
"..."
"..."
"......."
"...למה?"
"מ-מה??" אני מופתע מהשאלה הפתאומית.
"ועוד אחרי שהחלטתי להתרחק ממך טיפה... למה באת??" דניאל שאל, וזה היה הקש האחרון, הדבר ששבר אותי וגרם לי לפלוט את כל מה שהרגשתי בזמן הקצר הזה.

"כי! אתה!! הכול בגללך!!!"
"מ-מה??" דניאל שואל, אך אני לא סיימתי.
"אתה זה שהחליט מרצונך לשים מרחק בינינו!!! למה לא חיכית עד שאגיב?! למה פשוט החלטת את זה סתם כך במיוחד אחרי מה שאמרת לי?! מה שאתה מרגיש כלפיי בכלל אמיתי?!?! האם אתה באמת בכלל אוהב אותי?!?! כי אתה בכלל לא-" באמצע נאום הכעס שלי אני פתאום נעצר על ידי דניאל במילה פשוטה.

"ניק!!!" דניאל כמעט וצרח עליי.
"..." מרוב פחד אני משותק. דניאל עד עכשיו היה ההכי נחמד אליי שבעולם. הוא אף פעם, אבל אף פעם לא צרח עליי ככה.
"לעולם! אבל לעולם! אל תפקפק באהבה שלי כלפיך. אני לא אתן לאף אחד לפקפק באהבה שלי כלפיך, אפילו לא אתה" הוא מסתכל עליי בעיניים כל כך רציניות, שאני פשוט לא יכולתי להסתכל, אז הסבתי את מבטי.
"ניק..."
"..."
"ניק תסתכל אליי..." דניאל תופס את סנטרי ומרים אותו, כך שעכשיו אני חייב להביט עליו.

"למה אתה לא מבין שאני באמת אוהב אותך?? התרחקתי ממך לטובך, אז למה התקרבת אליי?" בקולו נשמע טיפה רעידה, כאילו הוא על סף דמעות ומתאמץ לא לבכות.
"א-א-אני..." אני מתחיל אך לא יודע איך להמשיך.
"זה בסדר אתה לא צריך להגיד שום דבר... אני אהיה בחדר שלי אם תרצה משהו, אתה יודע איפה למצוא אותו. אם אתה יוצא זה בסדר לא לסגור את הדלת אני אסגור אותה אחר כך..."
"דניאל..."
"לילה טוב ניק" דניאל הסתובב אליי בגבו, הולך לכיוון המדרגות התכולות המסולסלות.
"חכה שנייה דניאל" אני מנסה לאחוז בידו אך הוא מעיף אותי מעליו.

"אתה מתכוון לעשות את זה שוב?!?!" המילים נפלטות מפי בלי מחשבה מראש אך אני כבר לא יכול לעצור.
"אתה מתכוון שוב לעזוב אותי לבד? להשאיר אותי עם המחשבות שלי ולא לתת לי לראות אותך?!"
"..." דניאל הסתובב עכשיו אך לא אמר דבר.
"אני כבר לא יכול יותר!!! אני רוצה לחבק אותך, אני רוצה לדבר איתך, אני רוצה להיענות איתך ואני רוצה כל כך הרבה יותר!!! אבל אני לא יודע אם מותר לי את כל זה ואתה אפילו לא עוזר לי להבין אלא רק מתרחק ממני עוד יותר!! אז איך אני אמור להבין מה אתה רוצה ממני כשאני אפילו לא מצליח להבין מה אני רוצה?!?!" אני בוכה בפעם המי יודע כמה היום.

"ניק..." דניאל מנסה לגעת בפניי אך אני מתחמק, המגע יותר מדי מכאיב לי.
"לא..." אני מייבב.
"...אז אני יכול לקחת את זה בתור פירוש לכן??" דניאל שואל בהיסוס לאחר זמן מה.
"...כן למה?" אני שואל, לא מבין.
"שיש לך אותן רגשות כמוני, שאתה אוהב אותי בדיוק כמו שאני אוהב אותך..."
"א-אני... אני לא י-יודע..."
"ניק..."
"אני לא יודע מה אני מרגיש!!! אני פשוט יודע כשזה כואב שאתה לצידי אבל זה כואב עוד יותר כשאתה לא. אני יודע שאני רוצה לחבק אותך, לדבר איתך ולעולם לא לפגוע בך! אני יודע שאני רוצה לראות אותך מאושר אפילו אם אני לא אהיה!!! אני לא רוצה להיפרד ממך דניאל!!!" בשלב זה כבר לא יכולתי להתאפק יותר. השלכתי את גופי על דניאל וחיבקתי אותו, כל כך חזק, רק כדי להרגיש שהוא קרוב, שהוא לא ילך ממני שוב.
"...אז אני יכול לנסות...??" דניאל שואל בזמן שהוא לא מתנגד לחיבוקי אלא להיפך, מחבק אותי יותר חזק.
"לנסות...?" אני שואל ומנגב את דימעותיי בכף ידי.
"אתה עדיין לא מבין?? אני רוצה שתנסה להיות איתי, שתנסה להבין מה אתה מרגיש ביחד איתי. אם לא תאהב את זה אני אפסיק, אבל אני לפחות רוצה שתשקול"
"...אוקיי..." אני עונה, מרגיש איך שאני מקבל גוון וורוד עז ללחיי.
"...אז תן לי לשאול רשמית... רוצה להיות החבר בניסיון שלי??"
"...כן"