אהבה או מציאות?? (boyxboy)

פרק 20

פרק 20

הפתעה!!!
אני ממש התלבטתי אם לעשות את זה או לא ובסוף החלטתי שכן😊 אז לכבוד יום ההולדת שלי תהנו מפרק מוקדם❤️😘
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"אני אוהב אותך ניק"
"מ-מה..." אני ממלמל כשהדמעות שוב מציפות את עיניי, בלי שום סיבה.
"אה!" דניאל אומר כשהוא מבחין בדימעותיי. "אני מצטער זה בטח הבהיל אותך... במיוחד כשהחבר הראשון שלך חושב עלייך ככה...מצטער"
"ל-לא זה-" אני מנסה להשחיל משפט אך נקטע.
"אני חושב שאני אתרחק ממך לזמן מה. בשביל שנינו. טוב?"
אני צופה בדניאל בזמן שהוא הולך ומתרחק ממני בלי היכולת להגיד דבר או להגיב.

הגעתי לביתי לפני כמה דקות ועכשיו אני מוציא את העצבים על המיטה שלי. לא היה לי תיאבון אחרי כל מה שקרה.
"אעלק טוב!!! מה הוא חושב שטוב בזה?!?! איך הוא מעז לעשות את זה בלי הסכמתי?!?! או שהוא יכול בכלל כי זה מה שעושים חברים כל הזמן?! כי אם כן אני לא צריך אותם! לא חברים ולא את דניאל!!!"

אני מתיישב על המיטה בתשישות אחרי כשעתיים של חבטות במיטה.
"אני עשיתי משהו לא בסדר...?" אני שואל. הדמעות מציפות שוב את עיניי."נמאס לי מלבכות... נמאס לי... מה עשיתי לא בסדר... הא? האם הייתי אנוכי? אני לא יודע... הרי זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לעשות משהו שהרגיש כל כך טוב... למה דניאל ברח ממני??" אני נשכב על המיטה ועוצם את עיניי, מקווה שהכול זה רק חלום, לא זה לא חלום. זה סיוט.

אני מתעורר בבוקר למחרת. אין שום הודעות מדניאל או שיחות. הוא באמת שמר את המילה שלו ולקח מרחק ממני. אני לא רוצה שהוא יתרחק ממני. למה הוא מתרחק ממני? האם אני אנוכי בכך שאני רוצה שהוא יישאר לצידי?
אני יורד למטה ומכין לעצמי קערת דגנים עם חלב. אני לא רוצה משהו מפואר כרגע.

אני מסיים את הארוחה שלי ונשכב על הספה עם ספר בידי. הספר משעמם אך אין לי מה לעשות. אולי הוא היה יותר מעניין אם הייתי משקיע בו יותר קריאה ומחשבה. עכשיו קלטתי שאת רוב זמני בליתי עם דניאל.
"אז האימרה הזאת נכונה הא...?" רק ברגע שאתה מאבד משהו אתה מבין כמה הוא היה חשוב לך.

אני מחליט ללכת להליכה ולנקות את הראש, לנשום אוויר צח. אני שם את האזניות על צווארי, לוקח את המפתחות ויוצא.
ברגע שאני בחוץ אני שם את האזניות על ראשי ומפעיל את השיר הראשון ברשימה שלי, 'עדיין איתך' של ג'ונגקוק מביטיאס ('Still with you' Jungkook Bts).
אני רץ כשהשיר מושמע באוזני. בדרך כלל השיר נשמע מדהים כרגיל, אך השיר המדהים הזה כרגע נוגע לי בנקודות רגישות ומרגיש עצוב.
אני רץ ורץ ומנסה לשכוח מהכול, להטביע את עצמי בשיר ולהסתכל קדימה.

באיזשהו שלב אני מוצא את עצמי מול ביתו של דניאל.
"למה הגעתי לפה...? זה זמן של 40 דקות נסיעה באוטו... שלא לדבר על הליכה... זה אומר שרצתי עד לפה? למה הולכתן אותי לפה רגליים?! אוף עכשיו אני צריך להתמודד איתו... ודווקא אחרי שהצלחתי טיפה להוריד ממני את הכול" אני פולט מפי  אנחה.
"...ניק??"