אהבה או מציאות?? (boyxboy)

פרק 27

פרק 27

"יואו אמאלה, חכה שנייה" אני מתפרץ מצחוק ומנסה לנשום אוויר.
"א-אני לא יכול, דקה" דניאל אומר ומתגלגל מצחוק גם הוא, גורם לי להמשיך לצחוק.
"הצחוק שלך מדבק, תפסיק להצחיק אותי אני לא יכול לנשום!" אני אומר בזמן שאני מכה קלות בכתפו.
"זאת לא אשמתי! אתה התחלת!" הוא אומר, בזמן שהוא מנסה להרגיע את התקפי הצחוק שלו. "מי בכלל צורח מגלגל ענק?" הוא אומר וממשיך לצחוק.
"ט-ט-טוב זאת הייתה הפעם הראשונה שלי! אל ת-תאשים אותי!" אני אומר, מגן על עצמי.

חצי שעה לפני כן
הגיע כבר הלילה והלונה פארק עמד להיסגר, ודניאל רצה לעשות רק עוד מתקן אחד. כרגע אנחנו מחפשים איזה מתקן לעשות, אבל מתקן שהוא לא מפחיד, אחרת אני לא עולה.

"היי, בוא נעלה על המתקן הזה. זה המתקן ההכי פחות מפחיד פה, הרי רצית דברים לא מפחידים נכון?" דניאל שואל, בזמן שהוא שם את המילים 'לא מפחידים' במירכאות בעזרת ידיו.
"ז-זה כן היה מפחיד! וגם אם זה המקום ההכי פחות מפחיד פה אז בוא נעלה עליו כבר!" אני אומר וגורר אותו אחרי לעבר אותו המתקן שהוא הצביע עליו, לא מסתכל על פניו.
אני מרגיש איך שדניאל מחייך מאוחרי. לחיי מתלהטות ואני מתחיל להתקדם ביותר מהירות לעבר המתקן, מה שנראה כמו גלגל ענקי.

"אתה בטוח לגבי זה?" דניאל שואל אותי.
"כ-כן"
"אתה בטוח בטוח?"
"כן כבר אמרתי! וגם אין דרך חזרה עכשיו, אנחנו כבר על המתקן!" אני אומר, מתפרץ, אחרי הפעם העשרים אולי שדניאל שאל אותי את השאלה הזאת.
"טוב טוב בסדר" דניאל אומר, נכנע.

המתקן מתחיל לזוז. אני מסתכל מתחתיי, על הרצפה השקופה, ורואה שאנחנו מתרוממים יותר ויותר גבוהה.
"אההה! אההה אמאלה! מה אתה עושה דניאל?! איך זה בדיוק לא מפחיד?! אמאלה תוריד אותי!!" אני צורח, כשאני מגלה בפעם הראשונה בחיי שיכול מאוד להיות שיש לי פחד גבהים.
דניאל, לידי, צוחק ואומר: "אני שאלתי אותך קודם אם אתה בטוח שאתה רוצה לעלות".
"ר-רציתי לעלות אבל עכשיו אני רוצה ל-לרדת. זה לא אותו דבר!" אני אומר עם שיניים נוקשות, בזמן שאני שם לב שהמתקן מתחיל לרדת.

"טוב עוד שניים שלושה סיבובים כאלה אנחנו נרד, אז תחכה טיפה" דניאל אומר ומסתכל עליי.
"א-אתה רציני?! אני הולך למות! מי המציא את הדבר הזה?! אני בחיים לא עולה על זה שוב! יודע מה! אני בחיים לא אלך איתך ללונה פארק חתיכת שקרן!" אני אומר ומסתכל על פניו של דניאל.
"היי, איך זה בדיוק הגיע מלהאשים את המתקן אליי? אני הבן אדם הכי נחמד שתפגוש. בלי להשוויץ" דניאל אומר עם חיוך על פניו, בזמן שהוא מתקרב עם פרצופו אליי, אולי יותר מדי קרוב.

"א-אמ דניאל? מה אתה עושה?" אני שואל, בזמן שדניאל מתקרב אל פרצופי יותר ויותר, מסוכן מדיי.
דניאל מעביר את ידו בשערי ואומר: "היה לך עלה ביער, הוצאתי לך אותו. למה מה חשבת?" הוא שואל במבט תמים.
"ש-שום דבר!"

המשך הזמן הנוכחי
אוי... למה נזכרתי בקטע הזה דווקא עכשיו?! נוח דפוק, דפוק דפוק! אני חושב זבמן שאני מכה בכף ידי את ראשי קלות.
אנחנו כרגע נוסעים במכונית חזרה הביתה. אני לא יכול עכשיו להביט בעיניו של דניאל בגלל שנזכרתי בזה. אההה כזה מביךךךך.

אני שקוע במחשבותיי כשפתאום דניאל אומר: "עוקבים אחרינו" בקול רציני ממש שלרגע לא זיהיתי מי דיבר.
"מה זאת אומרת עוקבים אחרינו?! מי עוקב אחרינו?! למה שמישהו בכלל ירצה לעקוב אחרינו?!" אני שואל כשהמילים סוף סוף שוקעות במוחי.
"תחזיק חזק" דניאל אומר ומסובב את ההגה בחוזקה ימינה, פונה לרחוב צדדי.