אהבה או מציאות?? (boyxboy)

פרק 19

את הפרק הזה חיכיתי להעלות כל כך הרבה זמן אז אני מקווה שתאהבו😊
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פרק 19

"ניק!!!"
"..."
"ניק בבקשה תפתח!!"
"..."
"ניק נו בבקשה!"

דניאל דפק על דלת ביתי כך במשך השעה האחרונה. אני ישבתי על הרצפה בחדרי, אוטם את אוזניי בעזרת כפות הידיים שלי ומתפלל שהוא ילך. אני לא יכול להתייצב מולו, לא עכשיו.
בבקשה תלך בבקשה תלך בבקשה תלך!! אני חושב כל כך חזק שאני חושב שהתפוצץ לי כבר המוח.

אחרי מה שנדמה כמו נצח, דניאל הלך. הרגשתי הקלה עצומה, אך גם משום מה כאב קטן. למה הוא הלך כל כך מוקדם? הוא לא יכל לנסות עוד טיפה? טוב זה לא כאילו רציתי שהוא יישאר אבל עדיין... למה לוותר??
אני חושב על מה אני הולך לעשות ותוך כדי מתחיל לאט לאט להירדם.

אני מתעורר וקולט שהשעה מאוחרת בערב. אני מחליט ללכת להכין לי משהו לאכול וקולט שהמקרר ריק.
"...הא...טוב אני מניח שאני אלך לקנות אוכל" אני אומר כשנחה נפלט מפי. היום הזה היה יותר מדיי מתיש.
אני לוקח את המפתחות והארנק שלי מעל השידה ויוצא.

"תודה רבה!" אני שומע כשאני יוצא מהחנות, עם שקית מלאה בידי.
"אני מניח שהיום אוכלים ראמן..."(ראמן= סוג של נודלס בקופסא. בא בכל מיני טעמים)
אני מתחיל לפסוע בדרך חזרה לביתי אך משהו מהצד תופס את עיני(העין שלי).
"לא לא לא לא לא... אין שום סיכוי שבעולם. לא עכשיו!" אני ממלמל ומסתובב אחורנית, פותח בריצה אל המקום ההכי קרוב שאני יכול לראות, הפארק.

"האא האא האא האא" אני מתנשף מהמאמץ ומניח את ידיי על רגליי. לפתע יד תופסת אותי מאחור ומסובבת את גופי אליה.
"וואה!!!" אני נבהל מהמגע הפתאומי ומועד על הגוף שהיה מאחוריי.
אני לא מעז להרים את ראשי במשך כמה דקות ואז אני אוזר את האומץ ומרומם רק כדי לגלות את הפנים של דניאל.
"...ד-דניאל..." השם נשמע מוזר בפי אחריי כל כך הרבה זמן שאני בקושי מצליח להגות אותו.

הרוממתי אחורנית במהירות רבה כל כך שחשבתי שאני אפול שוב אבל הוא שוב תפס אותי מאחור, כך שהיינו עכשיו מאוד צמודים אחד לשני.
הלב שלי התחיל לדפוק במהירות בלי שום סיבה וחששתי שהוא ישמע, אך דניאל רק אמר לי: "תודה לאל..." ופתאום תפס את גופי וקירב אותי לחיבוק צמוד. לא ידעתי מה לעשות אז פשוט תפסתי בעדינות באחורי חולצתו.

"אמ-מ... דניאל? אתה יכול לעזוב עכשיו..."
"..."
"מה יקרה אם יעברו פה אנשים ויראו אותנו ככה??" אני אומר בזמן שאני מנסה להתפתל החוצה מחיבוק הדוב.
"..."
"דניאל!!" אני אומר לו בחצי לחישה חצי צעקה.
"...כן טוב...סליחה..." הוא מוציא אותי מחיבוקו ומתבונן על הרצפה.
לרגע אחד, רק רגע קטן מאוד, הרגשתי כאילו אני רוצה שהחיבוק הזה לעולם לא ייגמר. אבל החלטתי לשכוח מהמחשבה כי אולי זה יהיה מוזר בשביל דניאל אם הוא יגלה את זה.

אנחנו מביאים לכל מקום חוץ מאחד על השני, עומדים באמצע הפארק בלילה, שכבר הספיק להחשיך, עם כמה מנורות רחוב דולקות.
לבסוף אני מחליט לדבר ואני אומר: "טוב אנחנו לא יכולים להמשיך עם זה ככה! למה תפסת אותי?" אני שואל.
"ולמה אתה ברחת ממני?" דניאל שואל.
"... אני שאלתי קודם! תענה על שלי ואני אענה על שלך" אני אומר בהחלטיות.
"טוב" הוא מחזיר לי בתגובה.
"טוב" אני עונה בחזרה.
"אני תפסתי אותך כי רציתי לראות אותך...כי לא דיברנו אחרי הלילה ההוא והתגעגעתי לקול שלך... או משהו בסגנון..." דניאל אומר במבוכה ותופס את עורפו בכף ידו.

"...עכשיו אתה" הוא אומר אחריי השקט המביך שהיה בזמן שניסיתי לעכל את דבריו.
"טוב כי... אחרי מה שאמרת לי לא יכולתי פשוט להתעלם ולהמשיך כרגיל... וזה לא יהיה גם פייר מבחינתך... אז החלטתי לחשוב על זה אבל כל פעם שראיתי אותך במחשבות שלי או חשבתי עליך הרגשתי מוזר ואחריי שראיתי אותך הלב שלי פעם כל כך מהר ואני לא יודע מה לעשות!" אני אומר, מרגיש את לחיי לוהטות.

"א-תה מ-מה?" דניאל שואל ומביט בפרצופי. הרגשתי את ליבי נשבר. למה סיפרתי לו את האמת? יכולתי לשקר, יכולתי להגיד כל דבר! ועכשיו הוא יחשוב שאני מוזר ויתרחק ממני. לא...
אני לא רוצה את זה...
"ש-ש-שמעת מה ששמעת! אני לא הולך ל-ל-לחזור על עצמי..."
"ניק..."
"לא!"
הוא ילך. הוא לעולם לא יראה אותי שוב. לעולם לא יבלה איתי. מה עשיתי?! יכולתי להישאר רק החבר שלו. גם זה בסדר רק שלא ילך!!
"ניק..."
"אל תקרא לי ככה!!"
דניאל ילך. לא! אני לא רוצה שהוא ילך! אבל הוא ילך... לא!! למה?! לא! אני לא רוצה את זה!!
"ניק תסתכל אליי" דניאל מתחיל להתקרב אליי.
לא בבקשה לא!!
"מה?!" אני שואל כבר על סף דמעות.
דניאל עוצר במקומו ובוהה בי לכמה שניות.
זהו... הכול אבוד...
הדמעות מתחילות לזלוג מעיניי, אחת אחריי השנייה ולא עוצרות. אני עוצם את עיניי ובוכה בשקט, מרגיש כאילו חרב נכנסה לליבי.

לפתע אני מרגיש משהו נלחץ נגד שפתיי. רך ועדין. אני פותח את עיניי בפתאומיות רק כדי לגלות את דניאל מתרחק ממני בעדינות, אך עדיין מאוד קרוב, יותר קרוב ממקודם.
"...מ-מה??" אני שואל.
"אחריי מה שאמרת לי אני חושב שאתה גם מרגיש כמוני... אולי אתה לא מודע לזה ולא יודע מה זה אבל אני אגיד לך איך אני מרגיש.
"א-איך אתה מרגיש??..." אני שואל, עדיין מבולבל. מה קרה פה הרגע? האם דניאל נישק אותי??
"אני אוהב אותך ניק"

אההה אמאאאאאאא אני כמעט בכיתי בפרק הזה😍 זה היה כל כך עצוב ויפה וממש נהנתי לכתוב אותו. מקווה שאתם נהנתם לקרוא אותו בדיוק כמוני. אוהבת❤️