פרק 9
"אוו אוו אוו אוו!!!" אני צורח בכאב.
"אמרתי לך, זה כואב!!!" אני אומר לדינה, מתקשה לא לצרוח עליה.
"סליחה סליחה אבל אני צריכה לחטא את הפצע אחרת זה יזדהם" דינה אומרת תוך כדי שהיא מורחת אלכוהול על אצבעי.
"כ-כן טוב אבל את יכולה לעשות את זה יותר בעדינות! ו-וגם הפצע שלי לא כזה חמור שהוא צריך חיטוי" אני אומר, מנסה להוציא את המילים מפי בלי להשמיע אנחת כאב.
"טוב תסלח לי שאני לא עדינה... וגם הפצע הזה מאוד חמור!!! אתה קורא לחתך לאורך כל האצבע בעומק של לא-יודעת-כמה-אבל-בדוק-עמוק לא כזה חמור?! תסלח לי אבל אני זאת שלמדה רפואה פה במשך שנתיים"
"א-אז אם הוא כזה חמור אז אני לא צריך בית חולים או משהו??" אני שואל בלחץ
"אתה לא צריך אחד כשיש לך אותי פה" דינה אומרת בגאווה
"ט-טוב אני לא כל כך בטוח לגבי זה... כי אני פה כבר איזה חצי שעה יושב על שרפרף מחכה שתסיימי את הטיפול הזה שלך" אני מדגיש את הטיפול במרכאות.
"אל תדאג אל תדאג, הכול בשליטה. עכשיו רק נשים את התחבושת וסיימנו"
"שיט!! שכחתי לגבי אבא!! מה אני אגיד לו אם הוא יראה את זה?!"
"אל תדאג אני בטוחה שהוא יבין. הרי הוא אדם ממש נחמד"
אה... נכון... דינה לעולם לא תבין. הרי היא מחבבת את אבא שלי. היא לא חושבת שהוא אדם רע. אף אחד לא יבין...
"וזהו. איך אתה אוהב את העבודה שלי?" דינה שואלת בגאווה.
אני מסתכל על האצבע שלי. כבר לא כואב לי וזה נראה כאילו דינה עשתה עבודה ממש טובה. אבל אני לא אגיד לה את זה כי אני אדם אנוכי. אני מחייך לעצמי, ורק אז אומר לה: "זה סבבה. לא מעולה אבל סבבה"
"אתה! תתנצל! אני התאמצתי על האצבע הזאת!" היא אומרת כאשר היא חובטת בכתפי חבטות קלות
אני צוחק ואומר לה: "סתם צוחק, תהרגי אותי וזהו. עשית עבודה ממש טובה"
"כמובן. כראוי למשרתת ממשפחת וייס"
...עוד פעם השם הזה
אני לא אוהב אותו
להיות שייך למשפחה הזאת...
למשפחה של רוצח...
"ניק? ניק?!"
"מה מה?" אני שואל בפאניקה
"נעלמת לי לרגע חשבתי שקרה משהו..."
"ל-לא כלום...סתם..."
היא לעולם לא תבין...
"טוב כדאי שארד למטה כי אבא שלך עומד להגיע מהעבודה, וכמו שאנחנו יודעים הוא אוהב קפה חם אחרי יום עבודה ארוך. אה וכמובן שאתה לא רוצה שהוא יגלה שהשארתי אותך בבית נכון?? אז יאללה תעלה להתלבש"
"אוקיי..." אני אומר בתבוסה, מרגיש כאילו הפסדתי במשהו שאני לא יודע מה.
"למה אין לי בגד אחד נורמלי בחדר הזה?? כאילו ברצינות, מתי בפעם האחרונה הלכתי לקנות בגדים?! הבגדים האלה נוראיים!!!" אני מלמל לעצמי. כן אני עושה את זה מלא. במיוחד כשאני לבד. אני מדבר על עצמי. לפעמים מתוך שעמום ולפעמים מתוך כעס, אבל רוב הזמן זה מתוך עצב... ואני לא אוהב לחשוב על זה ככה אז אני דיי מתעלם מזה.
אני מחפש בארון שלי בגד נורמלי של יציאה כדי שאבא שלי יחשוב שיצאתי, בזמן שאני נזהר שלא לפלגן את החדר אחרת זה יראה מוזר.
עד שמצאתי בגד כבר שמעתי את הקול של אבא שלי מלמטה, אז הייתי חייב להזדרז.
התלהשתי הכי מהר שיכולתי וירדתי למטה, נזהר שלא לעשות רעש כדי שזה יראה כאילו הייתי למטה כל הזמן, הרי העבודה שלי נגמרה רק לפני עשר דקות.
"היי אבא" אני אומר מאלץ חיוך על פניי.
הוא לא מחזיר לי שלום. הוא פשוט בוהה בי.
"החולצה שלך ממש מקומט אתה יודע?? אפשר להבין את זה בגלל שהיא הייתה כל היום מתחת למדים אבל תסדר אותה ה' ישמור!!!" אבי סוף סוף מגיב אחרי חצי שעה של מבוכה שקטה, כשאני לא יודע אם להתיישב בכיסא לידו או לא.
"אמ... כן... סליחה" איזה מזל שבסוף החלטתי לא לסדר את החולצה!!! אני מוריד טיפת זיעה דמיונית ממצחי.
פלאשבק:
אוי החולצה שלי ממש מקומטת. אח נו לא נורא, וגם אין לי זמן לסדר אותה עכשיו הוא כבר למטה!!!
סוף פלאשבק
"נו למה אתה מחכה?! שב כבר. רק לראות אותך ככה עושה לי רע בעיניים"
"כ-כן תודה..."
"עכשיו תענה לי ברצינות. למה לא היית בעבודה היום??"
YOU ARE READING
אהבה או מציאות?? (boyxboy)
Romanceניק וייס הוא נער ממוצע סך הכול. החיים שלו היו דיי בזבל מאז ומעולם. אבל מה קורה כאשר הוא פוגש את האדם שמצליח בהכול, דניאל רוס?? האם החיים שלו ישתנו לטובה?? או אולי האדם הזה יהפוך את המציאות של ניק למשהו אחר?? את הכול תגלו כשתקראו מקווה שתאהבו
