אהבה או מציאות?? (boyxboy)

פרק 15

פרק 15

קמתי בבוקר עם זיעה קרה על כל גופי. לא היה לי חשק לעשות כלום. נשכבתי במיטה ולקחתי את הטלפון שלי מעל השידה. השעה הייתה עשר בבוקר. אחרי שעה בערך של התעצלות במיטה החלטתי לקום וללכת לפחות לאכול ארוחת בוקר, למרות שלא היה לי תאבון.

במשך השבועיים האחרונים כל מה שעשיתי היה להתעצל במיטה. לא היה לי כוח ללכת לעבודה ולמזלי ההורים שלי, אחת חורגת למעשה ואחר שאני לא סובל, היו בנופש משלהם לשבועות הקרובים.

הסיבה היחידה שנשארתי בבית הייתה בגלל מה שראיתי בבר ההוא לפני שבועיים. אני בעצמי אפילו לא יודע למה אני כל כך מדוכא לגבי זה. שלא לדבר על זה שאפילו לא יכולתי לצאת מהבית כי דניאל רצה שנצא לבלות אבל שיקרתי לו ואמרתי לו שאני בנופש עם ההורים שלי ואם הוא יראה אותי בחוץ הוא בטוח ידע ששיקרתי ואז אני אצטרך לגלות לו את הכל.

"אוווווווף!!!" אני פולט צרחה מגרוני. מתוסכל אני עולה בחזרה לחדרי ומודה לדינה שוב על הארוחה הטעימה, למרות שבקושי נגעתי בה.
"זה הקטע שבו אני מתחרט שלא עשיתי חברים... לפחות הייתי עושה כאלה מקרטון, זה מספיק טוב לא? הא..." אני נאנח לעצמי. אם היו לי חברים היה לי לפחות משהו לעשות.

כך עברו להם שבועיים. ההורים שלי אמורים לחזור מחר וזה אומר שממחר אסור לי להבריז. כמובן שהבוס שלי, אהמ אהמ סליחה רון, הבין אותי איכשהו והסכים לי עד עכשיו להישאר בבית, וזאת הסיבה היחידה שאני לא מפוטר כרגע ועם מכות על כל גופי.

נו ברור. ברור שהגורל היה חייב לעשות לי
את זה עכשיו!!! אני חושב לעצמי בכעס בזמן שאני מסתכל על דניאל מזגוגית החלון שלו, לא מעז להתחיל את השיחה.

"אז ניק איך הייתה החופשה שלך??" דניאל שואל ולי אין ברירה אלא לענות.
"היא הייתה ממש סבבה, ולמעשה אפילו ניסו להתחיל איתי!" למה הוספתי את זה?!? אני רוצה לרצוח את עצמי, למישהו יש סכין בהשאלה? למרות שאני לא אוכל לנקות אותו וגם לא להחזיר...

"רוצה טרמפ??" דניאל שואל אותי ואני נאנח בקול, כי אני מבין שזאת הולך להיות נסיעה אחת ארוכה מאוד ושקטה מאוד, טוב מצידי לפחות.
"כן בטח למה לא??" אני עונה עם החיוך הכי טוב שאני מצליח לאזור(לאסוף) כרגע. אני בטוח שזה נראה בדיוק כמו שאני מרגיש כרגע, זוועת עולם.

אני מגיע לעבודה מותש, עייף ומרגיש כאילו רצתי ריצת מרתון, כשאני בהריון. כן מוזר למדי אבל זה מה שאני מרגיש כרגע. לראות את דניאל היום בבוקר אחרי מה שקרה ממש לא עשה לי טוב.

אני נכנס לחנות עם מצב רוח רע וזה נראה כאילו כולם מרגישים בו כי אף אחד לא מתקרב אליי והם מתרחקים ממני יותר מהרגיל.

אני בועט-פותח את הדלת לתא של העובדים ומתארגן במהירות, רק רוצה שמשהו יגרום לי לשכוח מכל זה.

השעה עכשיו היא שמונה בערב, שעת סגירת החנות. היום לא היו כל כך הרבה לקוחות והיה לי הרבה יותר זמן חופשי מבדרך כלל, שזה שווה, במצבי הנוכחי, לא טוב. כל היום חשבתי שוב ושוב על מה שקרה ועל החלומות החוזרים שלי שצדים אותי כל לילה.

כשכבר יצאתי מהחנות היה נדמה לי כאילו שנה עברה, וזה לא עזר שדניאל בא לאסוף אותי לבית שלו היום כי אנחנו הולכים לראות סרט.
"אח אוףףףף!!! לגמרי שכחתי מזה!!! אין לי כוח!!!" אני צועק באמצע הרחוב. אנשים הסתכלו עליי לכמה שניות וכשהם החליטו שזה לא מעניין אותם יותר הם התעסקו חזרה בענייניהם.
התיישבתי על המדרכה וחיכיתי שדניאל יבוא לאסוף אותי, וברגע שראיתי את המכונית שלו הייתה לי הרגשה כאילו הלילה הזה הולך להיות ארוך.