פרק 17
יום חמישי. השעה שמונה בבוקר... קבעתי היום עם דניאל כי הוא לא הפסיק לחפור לי. הוא אפילו בא באמצע הלילה ודפק לי על החלון! הייתם מאמינים?! כאילו החדר שלי בקומה השנייה והוא איכשהו פאקינג טיפס לשם.
כרגע אני עומד במקום המפגש שלנו. בקניון ליד הכניסה. אני בנתיים מחכה לדניאל שיגיע, כי מרוב לחץ ומחשבות הקדמתי בחצי שעה ועכשיו אין לי מושג מה לעשות ואין סיכוי שאני מתקשר לדניאל, שום סיכוי!
אני בוחן את האנשים מרוב שעמום ולפתע שם לב לדמות הולכת לעברי מרחוק. אני מצמצם את עיניי ושם לב שזה דניאל.
אז גם הוא הקדים בחצי שעה??
המוח שלי שואל אוטומטית, ואפילו מבלי ידיעתי אני מתחיל לחשוב אם גם הוא היה לחוץ מלראות אותי אחרי כל כך הרבה זמן.
"...היי..." הוא אומר במבוכה קלה תוך כדי שהוא מתקרב אליי.
"...היי" אני עונה לו בחזרה, לא מעז להביט בעיניו.
"אז... גם אתה הקדמת...??" הוא שואל לבסוף, אחרי כמה דקות של שקט מביך ועמידה במקום.
"...כן...למה אתה הקדמת?" אני שואל מסוקרן.
"אה לא סתם... התבלבלתי בשעה..."
"אה..." אני עונה, משום מה מאוכזב.
רגע, מאוכזב?! למה אני מאוכזב?! הרי הוא כולה התבלבל בשעה... זה לא כאילו ציפיתי ליותר.
...נכון?
"טוב, היינו במסעדה מה עכשיו?" אני שואל מפוצץ. האוכל כאן יותר מדי טוב.
"טוב... אני חשבתי שאולי כדאי שנקנה כמה דברים..."
"כמו מה??" אני שואל.
"טוב... כמו בגדים..." הוא עונה, מביט לכל מקום אחר חוץ מבי.
"אתה צריך בגדים??" אני שואל מבולבל.
"לא...אתה."
"מה?!" אני כמעט 'משפריץ' מפי את המילקשייק הטעים ששתיתי.
"טוב... כי תודה בזה. המלתחה שלך גרועה ובקושי יש לך בגדים. ואני יכול להבחין בזה כי זאת הפעם השישית שאתה לבשת את החולצה הזאת החודש." דניאל עונה עם נימוק די משכנע.
"כן טוב... זה לא כאילו היו לי הזדמנויות לקנות בגדים...וגם... לא ממש נותנים לי לקנות, זה יותר כמו מה שאני מקבל מדינה ליום הולדת כל שנה..."
הוא מסתכל עליי לרגע ואני חושב שאולי הוא לא יודע מי זאת דינה אז אני אומר לו: "אה. דינה זאת המשרתת שלנו, אבל אני לא ממש מחשיב אותה בתור משרתת אלא יותר בתור אחות גדולה..."
"...זאת לא הבעיה. הבעיה היא שלא נותנים לך בכלל לקנות!! אז ממה אתה חיי?! מהבגדים האלה כל יום?!" הוא תופס בכתפיי כך שאני מופנה אליו.
"טוב הם לא כאלה גרועים...אולי..."
"אני קונה לך בגדים וזהו!"
"מה?! לא! רגע אתה לא יכול! אתה לא צריך להוציא כסף עליי! וגם כבר שילמת עליי במסעדה!! לא הסכמת לי לשלם!!" אני עונה מבוהל ועוקב אחריו כשהוא נכנס לאחת החנויות.
"אני משלם וזהו!! אין וויכוחים. אם אתה לא מרוצה תרגיש חופשי לזרוק את הבגדים. אבל אם תעשה את זה שתדע אני אקנה לך עוד!" דניאל עונה עם כל כך ביטחון שאין לי ברירה אלא לעקוב אחריו.
"יופי. עכשיו לפחות יש לך מה ללבוש!" דניאל עונה מרוצה אחריי שהוא הכניס את הכל למכונית, שתא המטען שלה כל כך היה מלא שהיה צריך להכניס גם למושבים האחוריים.
"לזה אתה קורא מספיק?!?! יש לי פה כמות שמספיקה לחיים שלמים של משפחה עם ארבעה ילדים!!" אני עונה מזועזע.
"ארבע? למה דווקא ארבע? ולא משנה לגבי זה, מבחינתך זה יותר מדיי אבל מבחינתי אלו בגדים שיספיקו לך רק עד סוף השנה" דניאל עונה כשהוא פותח לי את הדלת ליד מושב הנהג.
"רק?! רק?! אתה רציני?! זה מלא!!" אני עונה, מתמקם בנוח במכונית בזמן שהוא נכנס למושב הנהג.
"כן טוב זה עדיף מאשר שיהיה לך חוסר בבגדים, וגם ככה יהיו לך בגדים יפים ללבוש ליציאות שלנו ביחד" הוא עונה ומחייך אליי את עוד אחד החיוכים היפים שלו שאני לא מצליח לשלוט בעצמי וישר מסמיק.
"מ-מ-מ-מה?! א-א-איזה יציאות?! על מ-מה אתה מדבר?! אנחנו כולה יוצאים קצת לבלות זה לא איזה דייט או משהו..." אני מרגיש את הפרצוף שלי מתלהט יותר ויותר.
גאד אמן שהוא לא שם לב לזה עכשיו!!!
"אל תדאג יהיו עוד הרבה כאלה...ניק" דניאל עונה.
"המ?? אמרת משהו??" אני שואל כשלא שמעתי את המשפט האחרון.
"לא... שום דבר בכלל..."
וכך המשיכה לה הנסיעה הביתה, כשהאוטו מרעיש בצורה מאוד מלחיצה... אני חושב שזה בגלל עודף משקל...
שמישהו יציל אותי!!!!
YOU ARE READING
אהבה או מציאות?? (boyxboy)
Storie d'amoreניק וייס הוא נער ממוצע סך הכול. החיים שלו היו דיי בזבל מאז ומעולם. אבל מה קורה כאשר הוא פוגש את האדם שמצליח בהכול, דניאל רוס?? האם החיים שלו ישתנו לטובה?? או אולי האדם הזה יהפוך את המציאות של ניק למשהו אחר?? את הכול תגלו כשתקראו מקווה שתאהבו
