אהבה או מציאות?? (boyxboy)

פרק 2

"ניק!!!!"
"ניק קום בבקשה" המשרתת שלי, דינה, קראה לי מלמטה.
"ניק אתה ער??"
"כן אני ער דינה" השבתי בזמן שהתיישבתי על המיטה.
"ממש אין לי כוח ליום הזה..." אני נושם אוויר ומוציא אותו החוצה בשביל לנסות ולהרגיע את עצמי.

יש לי משרתת ואני גר בבית יוקרתי, אבל אני לא באמת מקבל משהו מכל זה. רק מעירים אותי בבוקר, זהו. טוב ואולי גם מביאים לי אוכל- הרי הם לא מצפים ממני לגווע ברעב. כל שאר הדברים אני עושה לבד...

אני אפילו צריך ללכת לעבוד רק כדי לשלם לאבא שלי את "שכר הדירה" - כן הוא מכריח אותי לשלם לו, שמעתם נכון. וגם כן אני עדיין גר איתו, אבל זה לא כאילו יש לי ברירה, יש לו סוכנים בכל מקום שמרגלים אחריי 24/7. הסוכנים האלה חזקים ממש, כאילו פעם אחת ניסיתי לברוח ותפסו אותי, הרגשתי כאילו ועוד שנייה שוברים לי את היד. וגם אם הייתי מצליח לברוח לאן בדיוק הייתי הולך? אבא שלי לוקח לי את כל הכסף שאני מרוויח בתור "שכר הדירה שלי", ככה שגם אם הייתי רוצה לא היה לי כסף לחיות...

אני עובד בחנות קטנה, אך יוקרתית בשם וינטא'ז, והשכר משתלם, לא שהוא הולך אליי כן??
נוח לעבוד שם והלקוחות נחמדים, כמובן שגם הבוס. הוא הבן אדם הכי נחמד ואכפתי שהכרתי בחיי. אני מחשיב אותו כמו האבא שמעולם לא היה לי. יש לי אבא כן אבל אני לא מחשיב אותו בתור אבא שלי...

התחלתי לנדוד למחשבות שלי בזמן שהתארגנתי. ירדתי במדרגות וקייותי, אבל ממש. קיוויתי שאני לא אמצא את מי שאני חושב שזה בסלון בדרך יציאה.
"בבקשה לפחות תתנו לי את זה בתור מתנת יום הולדת" חשבתי לעצמי. אני הולך לעבר הדלת הכי בשקט שאפשר כשאני שומע: "סוף סוף החלטת להתעורר פרחח, מה לקח לך כל כך הרבה זמן?!"
אוי כמובן שהוא היה צריך להיות שם!! ובכלל אתה לא הערת אותי איש זקן!! זאת המשרתת!!
אבל כמובן שאני לא יכול להגיד לו את זה אחרת אני מת... אז במקום זה אני אומר:"בוקר טוב אבא, איך ישנת? אני מצטער אם קמתי מאוחר מדי. אני אשתדל לא להפריע לך יותר." עם החיוך הכי מאולץ שאני יכול להרשות לעצמי.

אבא שלי, אחד מהאנשים ההכי מפורסמים בעולם, יושב בכיסאו ולידו אימי החורגת, עדיין עונדת את טבעת אימי שכל כך בא לי לתלוש ממנה. הוא בסך הכול בשנות הארבעים בחייו אבל בכל זאת הוא נראה ממש צעיר בגלל כל האיפור הזה ששמים לו כל יום.

"נראה לך שישנתי טוב עם הנחירות שלך?! תעשה משהו כבר לגביהן!!" אבי אמר.

טוב תסלח לי אני בכלל לא נוחר!!!
הסתובבתי והתכוונתי לצאת מהדלת כשאימי החורגת אמרה: "אה רגע מותק חכה שנייה". אוי ואבוי מה היא כבר מתכננת??

היא התקרבה אליי ואמרה לי בקול חלש אך חזק מספיק כך שרק אני אוכל לשמוע:" אני אתן לך הרבה מטלות לעשות אחר כך טוב עוזרת שלי?? אה כן ומכיוון שזה יום ההולדת שלך אתה זוכר מה אנחנו עושים במרתף נכון??"

היא התרחקה ממני וחזרה אל אבי ואז אמרה: "אה כן ויום ההולדת 18 שמח חמודי!! תהנה ממנו!! אתה יכול לעזוב עכשיו~" עם חיוך מרושע על פניה צוחקת את צחוק הקרפדה שלה.

אחחח כמה שאני שונא את האישה הזאת!!! היא הורסת כל יום הולדת!!! לא שהוא מספיק טוב מלכתחילה כבל היא פשוט מוסיפה את הדובדבן שבקצפת, רק שאת זה בדרך כלל אומרים לדברים טובים, אמן שזה היה ככה לי.

יצאתי מהדלת הראשית בלי להגיד להם שום דבר, פשוט רצתי את נשמתי החוצה. רציתי להקיא, רציתי לברוח, רציתי לעשות כל דבר אבל רק להתרחק ממנו. אבל כמובן שלא יכולתי...
לא שמתי לב בכלל לאיפה אני הולך בזמן שרצתי, אבל זה בסדר אני חושב שאני מכיר את הדרך לעבודה שלי...נכון??

הזמן טס וכבר הגעתי למקום העבודה שלי שהיה שלושים דקות הליכה מביתי.
"איך כבר הגעתי לפה?? לא רצתי והשעון מראה שבקושי עברו עשרים דקות..."
במילה אחת אני מוזר. אני כל כך מוזר שאני אפילו מועד על שום דבר, כאילו אין שם כלום ואני נופל. כמו עכשיו, בדרך כלל זה חצי שעה הליכה, אבל לפעמים, כמו עכשיו, כשאני במחשבות שלי אני עושה דברים מהר יותר, או לאט יותר. זה תלוי לפי המצב רוח שלי. נכנסתי בדלתות הקטנות אך מפוארות עד כדי גיחוך אל מקום העבודה שלי. החלפתי לבגדי עבודה והתחלתי לסדר במדפים את המוצרים, הרי זה מה שעושים לפני שמגיעים הלקוחות. או שמשתעממים, זה תלוי אם אין מה לעשות והבוס שלך לא תופס אותך.

כמעט והפלתי אחד מהמוצרים היקרים יותר שיש בחנות כששמתי לב שאני לא מפוקס.
"טוב מספיק לחשוב על דברים לא נחוצים ניק!!! אתה באמצע עבודה, צא מזה!!"
מלמלתי לעצמי תוך כדי שסטרתי חזק ללחיי. העובדים האחרים הסתכלו עליי מוזר. אני לא חדש בעבודה הזאת אבל אני עדיין לא חברותי איתם מספיק כדי שנצא לבלות ביחד... אני כבר שנה וחצי בעבודה הזאת ועדיין לא התרגלתי ללקוחות ולכל מוצרי היוקרה. למשל ידעתם ששעון אחד עולה מינימום 50,000 שקל?!?! ועוד יש אנשים שיכולים להרשות לעצמם את הדבר המגוחך הזה...

אני בדיוק מסיים לסדר את המדף שעליו עבדתי כשפתאום נכנס מישהו לחנות. הסתובבתי ואמרתי: "סליחה אדוני, אנחנו לא פתוחים עדיי-" פה נתקעתי. האיש "לכאורה" שנכנס עכשיו בדלת  היה נראה מאוד עשיר רק מהבגדים שעליו, בואו לא נדבר על הגוף שלו שמלא בשרירים המושלמים האלה שתמיד חלמתי שיהיו לי...

הוא התבונן עליי במבט שואל כשראה שבחנתי אותו ואמר: "סליחה, אבל האם אני מכיר אותך??"