אהבה או מציאות?? (boyxboy)

פרק 7

פרק 7

"אהה!!!" אני מתנשם בכבדות.
כואב לי.
הכול כואב לי.
הכול נעשה שחור...
"היי היי היי אל תרדם לי עכשיו ילד בקושי התחלנו~" אני שומע את מליסה אומרת.

איך הגעתי למצב הזה?? טוב...
אני זוכר שנגררתי משם על ידי השומרים של אבי לתוך המרתף. צרחתי, קיללתי והתחננתי אף שום דבר לא עבד. זה תמיד עובד בדרך של מליסה.

כרגע אני במרתף, תלוי בין שמיים וארץ. הידיים שלי קשורות בעזרת אזיקים שמחוברים לתקרה, והרגליים שלי מחוברות גם כן לאזיקים רק שהאזיקים האלה מתמשכים לרצפה, כך יוצא שאני באוויר.

"האא!!!" אני יוצא מהמחשבות שלי כשמשהו קשה פוגע בחזי החשוף, גורם לי להתנשם בכאב.
"קדימה זה לא יהרוג אותך~" מליסה אומרת. אני יכול להבחין במבט העונג שלה. היא אוהבת לראות אותי סובל. זה פשוט עושה לה טוב.

"קדימה. תבכה לאמא המתה שלך~"היא מסתכלת עליי. למרות שאני באוויר ונראה כאילו יותר גבוה ממנה היא עדיין איכשהו מסתכלת עליי מלמעלה. זה מגעיל אותי.

"שלא תעזי להזכיר את אמא שלי!!! את אף פעם לא היית היא ולעולם לא תחליפי אותה!!!"
"אהה!!!" צרחתי בכאב כשהשוט פגע בי בפעם המי יודע כמה.
"אל תעז להתחצף אליי!!! תזכור למי יש את הסמכות פה ילדון. אני המלכה בבית הזה. אני מסובבת את אבא שלך ואת כל הבית הזה על אצבעי הקטנה אז אם תעז להתחצף אליי אתה תישא בתוצאות הבנת?!?!"

אני מתנשף. קשה לי. כואב לי. אני רוצה שהכול ייגמר. שתפסיק. אני רוצה לצרוח לעזרה. אבל זה לא יעזור. אני לא יכול לצרוח.אף אחד בבית במילא לא יציל אותי. וגם אם כן ירצו להציל אותי, המרתף הזה אטום לרעשים. אין לי סיכוי. הלוואי והייתי פשוט יכול למות.

"מה אתה רוצה משרת אידיוט?! אתה לא רואה שאני עסוקה?!" עיניי עצומות. אני שומע את מליסה צורחת על איזה עובד מסכן.
"א-אני מצטער גברתי א-אבל ה-הבוס קורא לך..."
"לך מפה עלוב!!! אני אבוא עוד רגע"
"ואיתך...אני אתמודד מאוחר יותר~" היא לוחשת ליד אוזני.
וזה הרגע שבו איבדתי את ההכרה.

שקט. יותר מדיי שקט.
איפה אני??
אני פוקח את עיניי ואני שם לב שאני בחדר שלי עם תחבושות על רוב גופי.
בטח אבא שלי אמר למשרתים לשים עליי תחבושות או משהו. מבחינתו כמה שיותר מהר שיעלמו הסימנים יותר טוב. ככה אף אחד לא יגלה.

אני קם בקושי רב על המיטה, מתיישב, זה כל מה שאני יכול לעשות כרגע. אני מושיט יד לטלפון שלי שנמצא על השידה. השעה שלוש בבוקר. יש לי עוד חמש שעות עד שאני צריך לקום. אני מותש. אני עייף. אני רוצה למות. נמאס לי מהחיים האלה.
אני נשכב-נופל על המיטה. מנסה שוב להירדם.

אני מרגיש את האור על פניי. סימן שדינה פה. דינה היא האדם היחיד האכפתי בבית הזה. אולי אם אני אגיד לה שאני לא מרגיש טוב היא תתן לי להישאר בבית היום?? או שאולי כדאי להעמיד פני ישן??
לא. אז היא תראה את התחבושות ותבין שמשהו קרה. ואם זה יקרה היא בסופו של דבר תגלה מה אבא שלי ומליסה עושים לי, ואז היא תנסה לעצור בעדם ויפטרו אותה. או יותר גרוע, יהרגו אותה.

"ניק אתה ער??"
"א-אני לא מרגיש ממש טוב דינה אז אני חוזר לישון טוב??"
יד הונחה על מצחי. "אבל אין לך חום?"
"זה לא קשור לחום אל תדאגי. זה סתם... את יודעת... לא טוב לי..."
אני יכול לשמוע את המחשבות של דינה. היא חושבת כל כך ברור וחזק שאני יודע מה עובר לה בראש. אבל בבקשה שתקנה את זה. בבקשה.
"טוב. בסדר. אבל רק להיום טוב?? ואם אתה לא מרגיש טוב גם מחר אני אביא לפה את הרופא!" דינה אומרת בהחלטיות המתוקה והאופיינית שלה.
"טוב דינה. תודה" אמרתי. אסיר תודה על כך שהיא נותנת לי להישאר למרות שהיא יודעת שאני בטח מזייף את זה. אבל אני חושב שהצלחתי להישמע אמין טיפה, כי באמת כואב לי.

"עכשיו תישן עוד קצת טוב?? אני אודיע לעבודה שלך ואטפל בך היום אוקיי??" היא אמרה, נושקת על מצחי.
"אוקיי" אמרתי. כבר מכורבל בשמיכות העבות והחמימות שלי. המיטה זה המקום היחיד הבטוח בשבילי. אין לי מקום בבית הזה.
ועם המחשבות האלה נרדמתי, בפעם השנייה.