Close to the dark side

♤ פרק 9 ♤

עוד יומיים שעוברים...
השיגרה שלי מסתכמת בלישון, לאכול, לשמוע שירים ולחזור לישון.

עדיין לא חזרתי לעבודה.
לג'ייקוב אני אומר שאני לא מרגיש טוב והוא אישר לי חופשת מחלה עד שאני 'יבריא'.
לאיימי הדאוגה שהתקשרה מספר פעמים אני אומר את אותו תירוץ...
ואת אימי אני לא רוצה להדאיג יותר מיידי- לכן אני שותה את כול הכוסות תה והמרקים שהיא מכינה לי, וכשהיא מציעה לי ללכת לרופא אני מסרב בטוענה שזה הצטננות קלה שתעבור מהר.

ולואיס...
לואיס לא מפסיק להביט בי במבטים חודרים....
כול דבר שאני עושה, כול מילה שאני מוציא מהפה- מזכה אותי במבטים חשדניים מצידו של לואיס.

לפעמים אני קולט את הדאגה במבטו, הוא יודע שמשהו עובר עלי...
אני מרגיש צער בליבי- אני גרמתי לאחי הגדול להיות דאוג כול כך לגביי עד שהוא אפילו הפסיק את ההקנטות הקבועות שלו בי...
המילים היחידות שאני שומע ממנו בימים האחרונים זה 'אכלתה?' ו'איך אתה מרגיש?'.
הוא אפילו חבש את החתך באצבעי ולא שאל איך זה קרה- כנראה הוא ידע שהוא יקבל עוד תשובה בסגנון 'אני בסדר' עם תירוץ לא משכנע...

אני כול כך רוצה לספר לו... לפרוק לו... להסביר את עצמי...
אני יודע שאין לי טעם להמשיך להפגין ליידו שאני בסדר ושאני מתמודד - כמו שאני מפגין לייד כולם.
הוא כבר קלט אותי...

אבל אני לא יכול לשתף אותו בלי לסכן אותו...
אז אני פשוט שותק ונותן לו להתבשל בדאגה ובחשדות שלו.

אני מרגיש שקרן.
אני לא מפסיק להמציא תירוצים אדיוטים לאנשים שהכי חשובים לי.

אבל זה כי ידיי כבולות...
האיום היה ברור, אותו אחד שאשם במצב הלא שפוי שלי השאיר אחריו הזהרה ברורה.
ונפגעתי מספיק בשביל לדעת שלא מתעסקים איתו.

אליוט...

המפלצת שאשמה בכול...

יותר מדויק הערפד שאשם בכול...

במהלך היומיים האלה אני לאט לאט עיכלתי את העובדה המטורפת הזאת... למרות שההוכחות היו מול עני, למוח שלי לקח זמן להתרגל למציאות החולנית הזאת:
ערפדים קיימים...

אני יודע שאני חייב להתאפס על עצמי, אני מרגיש כאילו אני שוקע בתוך ביצה עמוקה של מחשבות ופחדים, כול שעה שעוברת רק קוברת אותי עמוק יותר בתוכה.

מצד אחד אני מתנהג כמו רובוט- יושן, אוכל, מתרץ את המצב שלי כ'צינון'.
ומצד שני אני מתנהג כמו ילד קטן ומפוחד- החושך מלחיץ אותי בצורה מוגזמת, הראש שלי כול היום שקוע בחששות שאליוט יחזור, אני פוחד לצאת מהבית...
המקום היחיד שאני מרגיש בו בטוח זה החדר שלי.

אני יודע שאני לא יכול להמשיך ככה, אני עלול לאבד את השפיות שלי במצב הזה.
אבל אני לא מסוגל...
אני לא יכול לבד...
בכול רגע שעובר אני רק מאבד את עצמי יותר ויותר בתוך הראש שלי...