♤ פרק 2 ♤

4.7K 259 355
                                    

אני פותח את הדלת היוקרתית הצבועה בזהב, מניח את ידי על הדלת המסוגננת ודוחף אותה, אני מכניס את עגלת האוכל פנימה ומחזיק את הדלת- מאפשר לאיימי ולטים לעבור.

עניי ממוקדות ביציבות המגשים שעל העגלה ובדלת- שתאפשר לאיימי ולטים להכניס את האוכל ללא תקלות.
אני סוגר את הדלת, מסתובב לעבר החדר תוך כדי שאני אומר בקול מנומס "ההזמנה שלכם כאן".

בשניה שמבטי נח על היושבים בחדר, אני מרגיש את זה...
תחושת אפלה בילתי מוסברת אופפת אותי פתאום...
אני מרגיש לפתע כנוע וחלש, כאילו יש משהו באווירת החדר שגורם לי להרגיש פגיע וחשוף...

'זה רק אני' אני תוהה לעצמי, מעיף מבט באיימי ובטים, מבחין שגם הם ניראים מבולבלים.
'לעזעזל תיתאפס, אתה עובד!' אני זועק על עצמי במחשבה, ומנער מעט את ראשי.

"טים, אתה ואני על האוכל, איימי את על השתייה, סגור?"- אני קורא להם ומוציא אותם מהבילבול שאחז בהם.
אני לובש על פניי ארשת רצינית וחיוך מנומס, מתקדם לעבר הסועדים, ולראשונה מעז לסקור אותם.

השולחן המלבני העשוי מעץ יוקרתי, מאוכלס בחמישה סועדים, שתיים מכול צד ועוד אחד בראש השולחן.
כולם גברים, לבושים בחליפות כהות יוקרתיות- מהסוג שמיליונרים לובשים, אבל שום דבר בהם לא ניראה כמו מיליונרים רגילים...

עיניהם סוקרות אותי...
'אלוקים עזור לי' אני חושב...
המבטים שלהם אפלים, הייתי אומר קריפים..
יש משהו בפנים שלהם שגורם לי לרצות לברוח מכאן בצרחות.
אני ממשיך להתקדם עם העגלה, מרים את מבטי ועניי נתקלות בגבר שישב בראש השולחן...
עינוו האפלות מתמקדות בי ומביטות לתוך עניי, ומה שהרגשתי מקודם הוא חסר חשיבות לעומת מה שאני מרגיש עכשוו.

העניים שלו שחורות, עמוקות ואפלות מהסוג שיכול לגרום לך לאבד שפיות עם רק תביט בהן....
הוא יפיפה, השיער השחור שלו ארוך מעט, קצוותייו נוגעים בעורפו...
הוא מסורק לאחור- מה שיוצר לפניו מראה מהפנט...
המבט שלו עלי כול כך חזק ודומיננטי עד שאני חושב שאני עומד להתקפל כאן מעוצמה שלו...
הוא סוקר את גופי במבטו, באטיות ,ומחזיר את מבטו האפל לעניי...

'לעזעזל' אני חושב 'אני טיפוס שלא שם זין על אף אחד, עושה מה שבאלי, לא ניכנע ושומר על השליטה בידיים שלי!, אני פאקינג טופ!'- אני ממשיך להרהר, מנסה להחזיר את הביטחון העצמי ההאבוד שלי, תוך כדי שאני מתקדם עם העגלה לשולחן ומשתמש בכול האנרגיה שלי כדי לשמור על פרצוף קר ולא להתקפל על הבירכיים...

אנחנו עושים את העבודה הרגילה שלנו, מגישים אוכל.
ככול שאני יותר קרוב אליהם, אני מרגיש את פעימות הלב שלי מיתגברות ותחושת פחד מיזדחלת אל ליבי, אני לא יודע למה, אבל אני מרגיש ממש חשוף ופגיע עכשוו...

אני עושה הכול להמשיך את עבודתי כאילו הכול כרגיל.
אני לא מרים את מבטי, פוחד לפגוש בעיניו של הגבר המהפנט והמפחיד שישב בראש השולחן.

Close to the dark sideWhere stories live. Discover now