מקס פתח את הדלת, אמר שלום, לחץ ללוק את היד מאחורי בחצי כיף גברי כזה, ורץ בחזרה למעלה לחדר אני מנחשת, למשחקי הוידאו הבלתי נגמרים שלו. אני צעדתי צעד קטן קדימה, והרגשתי את האינסופיות של הרגע. אני בסך הכל מחכה לתגובתה של מרי. עם כל הלב, וכל אהבתי עליה, אני שנאתי את החפירות שלה לפעמים. במיוחד כשזה קשור להיותי נערה מתבגרת. הציפייה (לא מהסוג הטוב. מהאלה שיודעים שמשהו לא טוב יקרה אבל עדיין מצפים לו ויודעים שהוא יקרה) מתפשטת בכל גופי, ואני מותחת את ידי כלפי מטה, מסתכלת על רגלי.
"אליסון!״ והנה נשמעת הצעקה הרמה והמרתיעה מכיוון המטבח, ועקביה הקטנטנים של מרי נוקשים בקול רם על רצפת הפרקט, במהירות אך בביטחון ועם תוספת (הדובדבן שבקצפת) - הזעם.
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן? הרי אמרת שבקרוב תחזרי וכל כך הרבה זמ-..." דבריה נקטעו כשלוק נכנס מאחורי וכנראה חייך עליה חיוך מעלף, כי ישר עלה סומק ללחייה וחיוך זעיר וקטן ריקד על שפתיה.
"דודה מרי, זה לוק." אני זזתי הצידה כדי לתת לו להיכנס ונעלתי את הדלת מאחורי. "לוק, זוהי דודה מרי, אחותה הבכורה של אמא." הצגתי אותה בפניו, והוא ישר ניגש קדימה ונישק את כף ידה.
"אוי... נער יפה תואר ומלא נימוסים. רק חיכיתי שתביאי איתך מישהו הביתה סופסוף!״ ידיה נשלחו אל ליבה כמחווה של הפתעה ונועם, וחיוכה קרן מרוב אושר אמיתי.
"מרי... אמממ... אה... לוק יוכל להישאר איתנו לארוחת הצהריים?" אני שואלת אותה בחשש, למרות שאני יודעת על פי החיוך שלה ותנועותיה המגושמות, תנועות ידיה הפזיזיות וכל התרגשות יתרה שלה, שהיא לא תוכל אלא להסכים, ולא תוכל אפילו לחשוב על להגיד לא. במיוחד שהיא מאלה שמאמינים שאחרי כל מה שעברתי (כמו שהפסיכולוגים, תקופה טראומטית קשה) כל זרע קטן של שמחה ותקווה, יתפתח לפרח גדול ויפהיפה אם הם ישקו אותו. זה אותו המשפט שהיא חוזרת ואומרת כל בזמן. אני באמת שלא יכולה אלא לחשוב איך היא ואמא בכלל קרובות משפחה? הן כל כך שונות זו מזו. האופי, המראה, הגישה לחיים. אין כמעט ושום קווי דימיון.
"כמובן! איזו מן שאלה זו?" היא מסתובבת בחזרה לכיוון שממנו היא באה ורצה בצעדים קטנים וזעירים אל המטבח, שמלתה הורודה הארוכה ממשי מתנוססת באוויר מאחוריה.
אני מביטה בלוק, ומבחינה במבטו הקשה הנעוץ במשהו מאחורי גבי. אני עוקבת אחר מבטו הנוקשה, ועיני מגיעות לתמונה שלי איתו ועם ליאו. תמונה שנלקחה כשהיינו בחופש הגדול האחרון שלנו שבילינו כולנו ביחד, יותר נכון, היום האחרון בקיץ שבילינו יחדיו, ונסענו את כל הדרך הארוכה לפארק המים הגדול ביותר באזור. אמא שלי עשתה הכל בשביל זה; היא שכנעה את הוריו של ליאו לשחרר אותו על אחריותה בלבד, הגיעה להסכם עם אמא של לוק, ורבה על כרטיסי הכניסה האחרונים בפארק עצמו.
YOU ARE READING
לחזור אחורה בזמן
Romanceאהבה היא דבר לא צפוי, וגם לא החיים. הם יכולים לחלוף מול עיניך מבלי שתשים לב בכלל. אליסון, מצאה את עצמה בשלב שבו היא רואה את החיים אחרת. כל מה שהיא יחלה לו היה להחזיר הכל לאותו המצב שבו הכל השתנה, לעשות דברים אחרת. להחזיר את ליאו, אותו חבר טוב שהיא ה...
