לחזור אחורה בזמן

פרק 1 - הנה האלי של פעם

היום הראשון לכיתה י"ב. אין משהו שחיכיתי לו יותר מאשר אותו היום שבו יגמר הגיהנום הזה שקוראים לו כיתה י״א. כל המזמוזים במסדרונות, כל הזוגות והחיבוקים והציחקוקים של הבנות כשבן כלשהו מספר בדיחה שממש לא קורעת מצחוק. די נמאס. בערך בכיתה י' הכל מתחיל. ההצעות לדייטים, זוגות השנה, נשף סיום עם מלך ומלכה כרגיל. בכיתה י״א כבר חצי מהבנות עם כמעט לא רובן מאבדות את הבתולים או שזה נגמר בבכי מר או בזוג חדש שעבר רפרש ושעכשיו הם כאילו ׳נחשבים׳. אני זוכרת את עצמי כשהייתי קטנה, איך חלמתי ללכת לנשף עם מישהו שאני אקרא לו החבר שלי. זה היה אמור להיות רגע קסום ברמות שאי אפשר לתאר. לעמוד שם ולהצטלם בשמלה מהממת, להיכנס לאולם הגדול והמקושט, לרקוד את ריקוד הסלואו המפורסם ולחכות שיכריזו על המלך והמלכה. מה יכול להיות טוב יותר? כשהייתי עדיין קטנה זה נראה לי הדובדבן שבקצפת, הפסגה, הדבר הכי מדהים שיכול לקרות. מה לעשות שגדלתי על נסיכות דיסני, ולא לשכוח את טרזן ומלך האריות. אני זוכרת כשגדלתי והייתי בערך בת שמונה, אחותי הגדולה סיפרה לי שיש גם משהו שקוראים לו אפטר-פרטי, ושזה עוד יותר מדהים מהכל. כמובן שלא האמנתי לה על ההתחלה עד שראיתי את סרט התיכון הראשון שלי, ואחריו כבר חלמתי ללכת לנשף. כל זה בשלב מסוים התפוגג, התחלתי לבלות יותר זמן עם בנים בני גילי, לשחק כדורסל וכדורגל שכונתי ומה לא. היו לי גם חברות, אבל מסיבה מסויימת רבתי איתן בלי הפסקה כשזה הגיע לבחירת סרט או משחק. רובן תמיד רצו לראות בפעם האלף את אותו סרט הנסיכות, או סרט בנות קיטשי בהחלט, ואני כבר כיוונתי יותר גבוה, יותר אקשן, פעולה, מתח, ועם קצת פחות קיטשיות.

אחותי הבינה אותי בדרך מסויימת, אבל לפעמים גם רבתי איתה כשהיא ניסתה להוכיח לי שחברות זה לכל החיים ובנים זה קצת יותר מסובך והרבה פחות אמין. הייתי קטנה אז, בת אחת עשרה, ולא הפסקתי לריב איתה. עכשיו אני מבינה למה היא התכוונה אז, כי בנים הם לא משהו שנשאר שם בשבילך לעולמים הם נוטשים אותך ברגעים הכי קשים של החיים.

זה מה שבעצם אחותי ניסתה להסביר לי תמיד, וכולם יודעים שהיה לה ניסיון די גדול ממגוון די רחב. מי אלו שיודעים? כל מי שהכיר אותה, שהכיר אותי, שהכיר את החברות שלה. היום היא מישהי שונה לחלוטין, עצמאית, החלטית והרבה יותר פעילה בחיים שלנו. היא גדולה ממני בשש שנים, וסיימה קולג' וכבר עובדת. היא שולחת לי ולמקס כספים להחזיק את הדירה ולשלם על הכל. וונדי תמיד דואגת לנו ובאה לביקור בסוף שבוע. וככה מאז שקרתה התאונה, היא לקחה את המושכות לידיים. היא הפסיקה לשחק מסביב, התחילה להשקיע בלימודים, עבדה בכל זמן שהזדמן לה, ומילאה את תפקיד האמא שהיא ניסתה להחליף.

אחי, מקס, הוא ילד שמלא בשטויות של בנים - משחקי וידאו ומכוניות, כל מה שיש ליד בן שלוש עשרה יכול לחשוב עליו. הייתי קצת יותר גדולה ממנו כשזה קרה. ואני הייתי אשמה בהכל. בכל מה שקרה אז. זה היה טיפשי כל כך, איך יכולתי בכלל להיות כזאת מטומטמת? השאלה הזאת העסיקה אותי בכל בוקר כשקמתי עד שנרדמתי בלילה. ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות, איך אני אמורה להמשיך, אם לא ונדי ומקס שעמדו לצידי לא משנה מה, ואם לא סבא שתמך בנו יותר מכל.