הדלת לחדרי נפתחת באיטיות ואור בוקע מהקומה למטה. דמות עומדת בפתח לחדר עם שקית ביד, גבוהה, יפה ומותשת. אני מעבירה יד בשערי ומתרומת לישיבה, מנסה למקד את עיני על פניו של לוק. הוא מביט בי שוב, במבט הלא מוסבר שלו, מהול בעצב ודאגה אבל גם משהו אחר שאני לא יכולה לזהות. אכפתיות, רחמים, הבנה? אני לא יכולה להבין.
״היי.״ אני אומרת לו בפשטות, מנערת את עצמי מהמיטה ובאה להעמד על רגלי כדי לגשת אליו, ומיד מתחרטת וצונחת בחזרה לישיבה על מיטתי. אני ממש לא מתכוונת לגשת אליו.
״היי.״ הוא אומר, נעמד מעמדתו השעונה על משקוף הדלת ומתקדם צעד אחד לעברי, מושיט את השקית. משהו בו לא כשורה, מכובה, מובס, מיואש. משהו באיך שהוא זז, באיך שהוא עומד, לא מתאים לו, משהו קרה, משהו לא בסדר.
״לקחתי לך טייק-אאוט.״ הוא מושיט את השקית לעברי, ובחשכה אני רואה איך פניו מתווים לחיוך מאולץ.
״תודה,״ אני לוחשת לו ביבשות, ומניחה את השקית ליד המיטה.
״את לא מתכוונת לאכול את זה עכשיו?״ הוא שואל אותי, מופתע קצת.
״לא.״ אני עונה בלי רצון לפרט, אבל מבטו המבולבל במקצת מבקש זאת. ״אין לי תאבון כל כך.״ אני אומרת ומסובבת את פני להביט בידי, הטופחת על המיטה שיבוא להתיישב לצידי.
הוא עומד ללא ניע, מביט בי ואז ביד, ולרגע קט אני מתחילה לחשוב שזה בדיוק מה שהוא לא רצה לעשות. אבל כשעיניו מבזיקות לעבר עיני שוב, אני רואה מערבולת של כאב ושל התלבטות. ואני לא יודעת מה עובר עליו. מה גורם לו לכל כך הרבה סבל ולהיות כמו שהוא עכשיו. הוא אף פעם לא ככה, אבל פעם לא מכובה ומיואש וסובל כמו עכשיו.
הוא מתקדם לעברי צעד נוסף, ועוד צעד, הכל כל כך באיטיות שזה מייגע. הוא עומד ומביט בי לשנייה מלמעלה, ואני מרימה את ראשי למצוא את עיניו, ובדיוק אז הוא מפנה את פניו ממני ומתיישב לידי. אני מורידה את פני באכזבה.
"מה קרה?" אני שואלת אותו, מניחה יד על כתפו ומסובבת את גופי אליו. נשימותיו שקטות, אבל בדממה ששוררת בינינו אני יכולה לשמוע אותן טוב טוב. אני לא שמה לב עד שלוק תופס בידי, שיצאה לה לטיול במורד חזהו, מלטפת הכל בעדינות, כאילו מפחדת שאם תלחץ חזק מידי אז הכל יתפורר תחתיה. אני נושכת את שפתי ומחזירה את ידי אלי בהססנות, אבל תפיסתו החזקה של לוק לא מאפשרת.
"תמשיכי." הוא לוחש לי, מביא את ידי לגעת בפניו, ומעביר אותה על פלג גופו העליון. מהלחי, באיטיות לצווארו, משם לכתף ואז לחזה, להרגיש את ליבו הפועם בחוזקה.
"לוק..." אני מתחילה את דברי, אבל אצבעו על שפתי עוצרת אותי ואני משותקת. משותקת כל כך שאני מחכה למה שהוא יעשה עכשיו. אני כל כך חסרת הבנה בכל מה שנוגע אליו. הוא כל כך לא צפוי לפעמים, לעיתים מרגיש לי שזה מחניק להיות בחברתו ולפעמים הוא כל כך מרוחק שנראה שאי אפשר להגיע אליו.
YOU ARE READING
לחזור אחורה בזמן
Romanceאהבה היא דבר לא צפוי, וגם לא החיים. הם יכולים לחלוף מול עיניך מבלי שתשים לב בכלל. אליסון, מצאה את עצמה בשלב שבו היא רואה את החיים אחרת. כל מה שהיא יחלה לו היה להחזיר הכל לאותו המצב שבו הכל השתנה, לעשות דברים אחרת. להחזיר את ליאו, אותו חבר טוב שהיא ה...
