״הופה! תראו מי החליט סופסוף להופיע!״ אומר אחד הבנים שמרוח על הספות הענקיות במרחק עשרה מטרים מהכניסה המרשימה של הבית. זה נראה כאילו כולם שם ממוקמים בנוח על ספות קטיפה לבנות ורחבות, עם שולחן עץ עם הרבה עיטורים שנראה יקר במיוחד שעליו עומד כיבוד וכמה פחיות שתייה. טיפוסי לבנים.
התקרה גבוהה נורא, והבית מזכיר כנסיה עתיקה בצורת המבנה, רק שהבית נראה ומרגיש מודרני ועכשווי בהשוואה לכל כנסייה אחרת שאי פעם יצא לי לראות בחיי. באמצע החדר תלויה נברשת צרפתית ענקית, כזאת שמזכירה את הארמונות מסרטי דיסני. הבית מעוטר בכל מיני פריטים יקרים, עץ וזהב וזכוכיות יקרות. זה נראה מקום שבטח עולה בוחטה.
הנער הראשון שקם ומתחיל ללכת לכיווננו עם חיוך רחב הוא אותו אחד שצעק מהספות, לבוש במכנס ג'ינס פשוט בצבע שחור וחולצה באותו הצבע עם כל מיני קישקושים. שיערו כהה וטיפה ארוך, וקצוותיו מרחפים סביב ראשו. השניים האחרים מקימים גם הם את עצמם מהספות באנחות ופרצופים מאוסים, אבל ניתן לראות שהם שמחים לראות את לוק למרות התגובה הילדותית ומה שהם מפגינים.
"לוקאס!" צועק נער שחום עור מהספה, "אני לא קם בשבילך, תגרור ת'תחת המזדיין שלך לפה בעצמך." הוא צועק לו ואני מציצה מזווית העין להביט בלוק. הוא מחייך חיוך נבוך קצת ומתחיל ללכת לכיוון החברים שלו, שהולכים בנינוחות לכיוונו. לא זכור לי שאי פעם ראיתי את לוק מחייך במבוכה כתגובה לדבריו של מישהו, או אי פעם מרגיש נבוך ליד אנשים מסויימים. זה פשוט לא מתאים לאותו אדם עקשן טיפש והכי מקסים שאני מכירה.
כשהנער בעל השיער הכהה והטיפה ארוך נפגש באמצע הדרך עם לוק ומחבק אותו את אחד החיבוקים היעני 'גבריים' שלהם, אני יכולה לראות את החיוך המשוגע שלו כשעיניו מבזיקות לרגע לעברי. אני עומדת מאחור ליד הכניסה, בוחנת את הסביבה הזרה ואת האנשים הנמצאים בה. הבחור השני, בעל עור בהיר ושיער חום קצוץ שלבוש במכנס קצר פשוט וחולצת טריקו, מתקדם לעבר לוק ומברך אותו בקצרה ודי בשקט. כנראה זה רוי, השקט.
הג'ינג'י עם הנמשים חוזר לפתע ורק עכשיו אני קולטת שהוא נעלם כשנכנסנו, ובידו שתי פחיות שתייה נוספות. הוא נעמד לצידי בחיוך קטן ומושיט לי פחית שתייה פתוחה וקרה, שטיפות זעירות כבר מכסות אותה.
"לוק אמר לי את אוהבת מונסטר." הוא אומר בשלווה בלי ממש להביט בי, ואני לוקחת ממנו את הפחית, לוחשת 'תודה' קטנה על הדרך.
"פחח." הוא נוחר בבוז. "לאן נעלמה הגישה של הגנגסטרית הקשוחה?" הוא שואל ולוגם מהפחית בידו.
אני מחייכת לעברו ולוגמת מהפחית לפני שאני עונה, "מי אמר שהיא נעלמה?"
"לא נעלמה אני רואה." הוא צוחק ושותה מהפחית ואז שואל: "הבית ענק הא? מאיים קצת." אני מהנהנת לעברו ומביטה בלוק שמוצא את דרכו לספה ומדבר עם הנער שחום העור שלא הרים את התחת מהספה.
YOU ARE READING
לחזור אחורה בזמן
Romantikאהבה היא דבר לא צפוי, וגם לא החיים. הם יכולים לחלוף מול עיניך מבלי שתשים לב בכלל. אליסון, מצאה את עצמה בשלב שבו היא רואה את החיים אחרת. כל מה שהיא יחלה לו היה להחזיר הכל לאותו המצב שבו הכל השתנה, לעשות דברים אחרת. להחזיר את ליאו, אותו חבר טוב שהיא ה...