לחזור אחורה בזמן

פרק 13 - נזלת פוביה

אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, לפני שנכנסתי למלחמת קמח הזויה עם המטומטם הזה שפשוט גרם לי להיחנק מהקמח, הייתי עושה את זה. ואולי לא. אולי כן, או שפשוט לא יודעת. אף אחד מאיתנו לא ייצא מזה בחיים, לא אני ולא לוק. אבדות קרב קשות היו, באמת שכן, נשבעת. השיער שלי היה מלא בקמח, העיניים שלי כאבו מכל האבקה הלבנה שנכנסה לי לעיניים, ובפה היה לי טעם מזעזע פשוט. ללוק גם לא היה הרבה מזל. בשלב מסוים העיניים שלו התמלאו בקמח גם, ואז העפתי לו מלא קמח לפרצוף והוא שאף חצי מזה לאף, והתחיל להתעטש לי כאילו הוא בהתקף חרדה, רק של התעטשויות. לא הפסקתי לצחוק מההבעה שהייתה על פניו כשהוא בטעות שאף את הקמח לאף, וההבנה הכתה בו שהוא עשה את הטעות הכי גדולה שיכול היה לעשות באותו הרגע. הבעיה בזה, הגדולה יותר, הייתה שכל האפצ׳ים שלו גרמו לטונה של נזלת, ואני כל כך פחדתי שזה יעוף עלי שרצתי לאמבטיה ליד הסלון ונעלתי את הדלת מאחורי כשאני נשענת באנחה על הדלת ומחליקה למטה על הטוסיק. אני שואפת ונושפת אוויר במהירות, מנסה להגיע להרגיע את פעימות הלב שלי. איכס נזלת. התגובה שלי אולי הייתה קיצונית מידי, אבל הכל מסיבה מוצדקת.

בואו אני אסביר את זה בשתי מילים פשוטות.
יש לי נזלת-פוביה.
נזלת פוביה מלחיצה ברמות.
איך זה התחיל? זה התחיל בגלל ילד ששמו היה אוסטין, אבל אני פשוט קוראת לו ילד. עוד כשהייתי בגן, היה ילד אחד שתמיד נזלה לו נזלת מהאף, ירוקה צהובה מגעילה כזאת. והוא היה הולך עם זה ככה, בלי שזה יזיז לו. וזה ממש הגעיל אותי. ופעם אחת, ישבתי לידו בשעת סיפור, כשהגננת מקריאה איזשהו סיפור לא מעניין, ואני רחוקה מלהיות מעוניינת בסיפור שהיא קוראת. כנראה בגלל שהייתי מרוכזת באיך שהנזלת עלתה וירדה מהאף של הילד מימני כשהוא נשם, ואז קרה משהו שהפך לי את החיים. במלוא מובן המילה.

כשהגננת הקריאה איזו שורה מצחיקה שהצחיקה את כולם, הוא צחק גם, אבל פתאום הוא התחיל להתעטש, וכל הנזלת שלו עפה לי על היד. הוא החזיק צעצוע דובי חצי קרוע בידו הימנית, מרוח כנראה במה שהייתה הנזלת שלו. היד שלי הייתה מכוסה בחומר מגעיל צהוב-ירוק מזעזע, והמשיכה לעוף כשהוא המשיך להתעטש. כל כך נבהלתי והתחלתי לבכות, צרחתי ויללתי וניגבתי את היד שלי על החולצה שלו והמשכתי לבכות בצרחות על כל הגן. כל כך נלחצתי שכנראה דחפתי עם הרגליים שלי ממש חזק מהרצפה והכיסא התהפך אחורה ונפלתי אחורנית. הגננת נבהלה עוד יותר מהתגובה שלי ומהנפילה ואיבדה את העשתונות, התחילה להרים טלפונים להורים שלי ולספר להם שהילדה שלהם בטח חולה עם חום ממש גבוה ונופלת מכיסאות.

הילדים בהו בי כאילו אני חייזר, פניהם המבולבלות מרותקות לנזלת וליד שלי, ולגופי ההפוך. ואולי גם להבעת הפנים המאוד חמוצה ונגעלת והמבוהלת שלי. וזה היה נוראי. בסוף הסיפור, הגננת ניקתה אותי ולקחו אותי הביתה, עשו לי אמבטיה של מלכים, סליחה, מלכות, ובחיים לא התקרבתי לילד ההוא עוד פעם.