לחזור אחורה בזמן

~הקדמה~

אהבה היא דבר לא צפוי, וגם לא החיים. אתה לא יכול לשלוט באף אחד מהם, כי הם בוחרים אותך ולא אתה אותם. החיים יכולים לחלוף מול עיניך מבלי שתשים לב בכלל, וככל הנראה עוד עשרים שנה תמצא את עצמך כמו כל אדם ממוצע אחר עם בעיות בנישואים, ילדים, עבודה, כסף והרצון להיות מסופק. אתה לא מבין את ערכם של החיים, כמעט ואף אחד לא. ישנם אלה שמתקרבים יותר להבנתם, להערכתם, וישנם אלה שלא מבינים את סיבת קיומם.

אליסון, מצאה את עצמה בשלב שבו היא רואה את החיים אחרת. היא חוותה יותר ממה שכל אחד היה יכול לדמיין את עצמו. היא שונאת כשרואים אותה כחלשה או פגועה רגשית, מאלה שחוו הרבה ולא מסוגלים לחזור לעצמם ופשוט מאבדים את זה. היא מאלה שגם אם לא הכל בסדר, הם משדרים שכן. היא נועלת הכל בפנים, ולא נותנת לאנשים לראות עד כמה המצב גרוע, עד כמה היא הרוסה.

כל מה שהיא יחלה לו היה להחזיר הכל לאותו המצב שבו הכל השתנה, לעשות דברים אחרת. להחזיר את ליאו, אותו חבר טוב שהיא הייתה מאוהבת בו מאז ומעולם, אותו אחד שמחה לה את הדמעות מהפנים, אותו אחד שאהב אותה כמו אחות. היא הייתה עושה הכל כדי לחזור אחורה ולשנות את כל אותם הרגעים שהיא הצטערה עליהם כל כך, ולשתוף את הדם מידיה ואת המוות שגרמה לו, אבל הזמן רץ קדימה.

המבטים הנגעלים של כולם כשהיא עוברת במסדרון בית הספר, העיניים שנעוצות לה בגב, הריכולים של כל חבורת בנות כל חמישה מטר שעומדות ליד הלוקרים ונועצות בה עיניים, כל פעם לחשוש אחר אם יש לה בעיה כלשהי עם השיער, הנעליים, הבגדים, התיק, ההליכה. אבל כל הדברים האלה כבר לא ממש משנים לה למרות שהיא שונאת את אור הזרקורים הלא כל כך זוהר שלה. אנשים לא מבינים שום דבר ממה שהיא עברה, ובטח שלא יודעים את האמת לאמיתה. היא עברה הרבה, אבל למי אכפת כשיש ריכולים ושמועות שרצות מפה לאוזן? יכולים גם להגיד שהיא זכתה במיליון דולר וכולם יאמינו.

אליסון הייתה בטוחה שהחיים יסתדרו לה מתישהו, שהיא תמצא תקווה, נחמה, וחמימות מסויימת שתפשיר את אותה הילדה שנתקעה מאחור, מי שהיא הייתה לפני שהאדמה שעמדה עליה התהפכה והיא קפאה שם מאחור. שהיא תהיה אותה ילדה שהדאגה הכי גדולה שלה הייתה אם היא תצליח במבחן או שתוציא אישור מההורים שלה לצאת לבלות עם חברות בשישי בערב, או שתמצא עבודה כלשהי כדי להרוויח קצת בשביל עצמה. אבל עכשיו, כל מה שהיא צריכה זה מישהו שיבין אותה, שיהיה שם בשבילה בדיוק באותה דרך שהיא צריכה ורוצה, אבל אין מישהו כזה, לפחות לא במציאות שלה.

היה מישהו אחד, שתמיד היה שם בשבילה, שהיא מצאה בו נחמה, חמימות ואהבה, אבל לא זאת שלה יחלה במעמקי ליבה. ליאו, החבר הטוב ביותר שלה, האהבה שלא מומשה. אותו אחד שאם לא הוא, הייתה מוצאת את עצמה כנראה גוססת בסמטה חשוכה. הוא היה זה שהציל אותה באותו הלילה המשמעותי ששינה את חייה.

אחרי כל האירועים הטראגיים בחייה היא סופסוף מתקרבת יותר ויותר לגילוי עד כמה החיים קצרים, מה הם שווים לנערה בת חמש עשרה, שכל חייה חולפים מול עיניה כשהיא מוצאת את עצמה בסכנת חיים. ואחרי אותו לילה, היא עושה את מה שתמיד חלמה לעשות, את הטעות הזאת, הסיבה שבגללה הייתה בטוחה שאחרי שאושפזה בבית החולים וחזרה, ליאו נעלם. היא חשבה שאם לא עכשיו, אז מתי?

כשליאו חוזר אחרי שנתיים, הוא לא רואה אותה ממטר, כאילו היא בכלל לא שם. הוא מתנהג כאילו אף פעם לא הכירו, כמי שאף פעם לא היה האדם הכי קרוב עלי. היא הייתה עושה הכל כדי לחזור אחורה ולשנות, ולא להיות אותה ילדה שמאוהבת בחבר הכי טוב שלה.

אם היא הייתה יודעת שהחיים הם באמת קצרים, ולא רק לשמוע את המשפט אלא באמת להבין אותו, היא הייתה מספרת לו את זה לפני ולא הייתה כל פעם מדחיקה את זה לפינה הכי רחוקה בלב. אם היא הייתה יודעת, היא לא הייתה הולכת למסיבה הזאת, או אולי לא הייתה שותה, ואולי לא הייתה רבה עם ליאו, אולי לא הייתה מחליטה לעשות החלטה טיפשית באותו לילה וללכת חזרה ברגל. אם היא הייתה יודעת את המשמעות של החיים קצרים, כל הדברים האלו לא היו קורים. אבל כולם יודעים שאי אפשר לחזור אחורה בזמן, אז מה נשאר לה לעשות? להילחם ולנסות כל מה שהיא יכולה או לשכוח ולהמשיך הלאה? האם יהיה שם מישהו אחר בשבילה למחות לה את הדמעות שהיא כבר לא יכולה להחזיק בפנים? מישהו שיהיה שם אם היא תיפול, מישהו שתמיד יהיה שם אפילו באמצע הלילה אם היא תצטרך אותו, מישהו כזה, כמו ליאו?

ביום הראשון של כיתה י״ב, נופלות עליה שתי פצצות על הראש. ליאו, הנער שהפך לאגדה ברגע שדרך על שטח בית הספר, ולוק, רודף השמלות המפורסם. שני האנשים שהיוו חלק בלתי נפרד מחייה הקודמים, חזרו שניהם בבת אחת. יש לה כל כך הרבה דברים להתמודד איתם, שהיא לא מבינה איך היא תחזיק מעמד עם מישהו כמו לוק, שמשחק בה כמו בבובה על חוטים, עם הרצינות והשעשוע שרצים בעיניו, ועם ליאו, שלמרות הקור והאדישות שהוא משדר, היא רואה הבזקים של אותו הנער שהיא הכירה אז, לפני שחייה ירדו מהפסים לתהום אפלה ואינסופית.

**כל הזכויות שמורות לכותבת של הסיפור, לי, ואין להעתיק אותו בשום מקום אחר. כל מי שייראה מתבקש בבקשה לספר לי. כל מי שיעתיק את הסיפור יואשם בהפרת זכויות יוצרים.**